הכשרת האברכים · פרק ז׳, י״ד

וגם ממחרת השבת באשמורת הבוקר כאשר נרעש מקול הנוגש הרוצח כחיתו יער על טרפו להקימו לעבודתו, נמס רוח האציל אשר בו ונשמתו פרחה ממנו, ושוב עבד נשבר ממנו נשאר. האמינו כי עתיד ד׳ לגאלם, אבל הנוכחיות הקשה והכל כך מרה אשר היתה נגד עיניהם, הרחיקה מהם גם את זוהרם העבר וגם את תקותם העתידה, הרחק מאוד כאל עולמות אחרים. הן היו שרים קדושים וטהורים, אבל זה היו מכבר, כאילו בעולם אחר כעין טובם אשר הי׳ להם בעולם העליון קודם לידתם בהלו נרו על ראשו. וגם תקותם להגאל נתרחקה מהם כאילו בעולם אחר תהי׳, אבל בעולם הזה פרעה הוא מלך אדיר והמצריים נוגשיו, והם בני ישראל עם בזוי, שבורי רוח ושבורי הגוף. ומי יעמוד בצרות אלו ומי מהם ישאר חי עד בא ישועתם. גם אמונה וגם יאוש הי׳ להם, לא מחסרון אמונה תקפם היאוש ותקוה אבדה מהם, רק משברון רוחם, כי גם להאמין צריכים עצם איש, ורוח אשר יאמין, ובהם עצם האיש נרמס והרוח נמס, העצם אשר יאמין נשבר, והאיש אשר יקוה נרצץ. בשעה שקראו את מגילותיהם המבטיחים להם את גאולתם קם רוח הישראלי בהם ואמונתם נתחזקה, וכשחזקו צרותיהם נפלו הם ועמהם גם רוח אמונתם נתפוצץ, ולא שמעו וכו׳ מקוצר רוח ומעבודה קשה.