המצריים לא זכרו את גדלות ישראל וכי בני מלכים הם, וגם בני ישראל מגודל צרותיהם, את עצמם ואת רוחם האציל שכחו ויהיו לעבדים נשברים, שפלים. הן בביתם אם הי׳ למי מהם רק שעה של מנוחה שוב רוח העדינות והמלכויות שבו התרומם וקם. ובפרט בשבתות כשקראו את המגילות אשר בידם מאבותיהם שד׳ יגאלם הי׳ כל אחד בהתרוממות רוח האציל נראה כבן מלך הנמצא שבוי בין שודדים פראים, אבל כאשר רק הלך החוצה וראה איך גם מצרי מוסרח מנקה אשפתות אשר גם כלב מזוהם ומאס מלהתקרב אליו, גם הוא בשחוק יפער עליו פיהו, ילעג יקלל אף יכה את בני ישראל.
הכשרת האברכים · פרק ז׳, י״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hakhsharat haAvrekhim, 16. Ring. 11-432
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך הכשרת האברכים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.