הכשרת האברכים · פרק ה׳, י׳

וכשמרבה האברך להגות באיזה ספר יש שאיזה הארה מן צורת קדושת נפשו ועבודתו של הצדיק המחבר מברקת לפני עיניו, עד שלפעמים נמס ומתבטל הוא מזה יותר מבכל עניני מוסר אשר שומע, כי מיסר הוא את עצמו לאמור הלא גם הוא יליד אשה הי׳ ומה המרחק וההבדל העצום בין שיא מרום קדשו לבין שפלותי. דבר עבודה וקדושה זו הוא אומר כלאחר יד אשר כנראה שאין זאת כ״כ עלי׳ ולא רק לבני עלי׳ מיוחדה רק שאי אפשר להיות ישראל, ומכל שכן להעיז להיקרא חסיד בלא זה מאן דכר שמי׳, ואני כל כך רחוק אף מן רבבות מדרגות אשר למטה מזה. הן מתרומם האברך אז ושמח בעבודתו וחסידותו בשעה זו שאוחז ונקשר עתה בקדושת ד׳, כי נפשו אשר נתבערה מעט אינה יודעת חשבונות בשעה זו והוא עתה בבחי׳ שוש אשיש ב׳, אבל היא שמחה שעמה שפלות.