הכשרת האברכים · פרק ה׳, י״א

ומכל שכן שאחר עבודתו זאת מתגעגע אל הארה זו אשר האירה עליו מעולם העליון, ומוסיף רוחו להשבר בקרבו לאמור ולוּ יכולתי ברצוני להביא את עצמו כפעם בפעם אל עליות אלו, ולוּ יכולתי על כל פנים לשלוט עלי בדברי גופי רצוני ומחשבותי לעצרם מן עכירות נמיכיותם ולקרבם אל הטהרה והקדושה, כי אז היתה תקוה לי שמעט מעט אקרב אותי אל עקבי הקדושים ועל כל פנים חלקים ממני אהפוך לחסידות. לא כן הוא כשאני במצב כזה שאנכי, עם דעתי ורצוני, הם ב׳ דברים נבדלים ורחוקים זה מזה, דעתי יודעת את הטוב ורצוני רוצה אותו, ואנכי עושה לעיניהם ממש ההיפך כאילו משטה הייתי בדעתי ורצוני גם יחד, אף כשמתרגש ומתרומם אני לפעמים כאילו לא בדעתי ורצוני הדבר תלוי, רק גם בהאנכיות, כשהאנכי רוצה מתרומם, וכשאינה רוצה, אז אף אם בדעתי ורצוני הנני מתגעגע ומשתוקק עד בלתי נשוא, על כל פנים למעט התרגשות והתרוממות, האנכיות שלי כאילו לא אלי׳ הדברים מגיעים, שוכבת ורובצת היא, ושינת עולם ישנה.