הכשרת האברכים · פרק ד׳, י״א

גם הבהמה והחי׳ המתרגשות, אם באהבה למיניהן, ואם לכעס ופחד, אף שדעתן קצרה מאוד, מ״מ אי אפשר להן להתרגש אם יטרידו אותן אז בעל כורחו בדבר אחר שאינו מענין ההתרגשות. כשיכו למשל את החי׳ המתרגשת בקצף, ומיד יתנו לה אוכל או אף אם יוליכו אותה בחזקה ויהדפו אותה למקום אחר לא תתרגש בקצפה, מפני שמעט המחשבה הנחוצה להתפשטות ההתרגשות חסר לה. ותחת שהאדם יכול אח״כ להזכיר לעצמו הרעות שעשו לו, ולהתעורר אז בכעס על הרעה הקודמת שלא הספיק לכעס עלי׳, הבהמה יחי׳ כיון שמחשבה ורצון כזה אין להן לכן בכלל בשעת המאורע יכולות להתרגש ולא אח״כ, בין אם התרגשו בשעת המאורע בין אם נטרדו ולא התרגשו, ובעבור המאורע שהכעיסה אותן, מעצמן ישקיטו. [ומין החיות הנוטרות שנאה למי שהרע להן, לא שבכל העת היא מתרגשת בכעס רק שהחלטה זו להרע לשונאה היא נוטרת ושומרת בלבה. ובכלל אין לדמות נקימה ונטירה להתרגשות תמידית, כי יכול הנוטר שנאה להזיק את שונאו העובר עליו פתאום אף בשעה שאינו בכעס רק בשמחה וברוח אהבה לאחר].