הכשרת האברכים · פרק ד׳, י״ב

הענין הוא כי נודע שבינה היא המולדת את המדות. ולא מבינה עצמה רק מהבחי׳ תבונה שהיא אחרית הבינה לכן נקראת אם הבנים. וגם אחר שנולדו ונתגלו המדות, מוסיפות כח ואמנם ע״י המוחין שבאים להן מן החכמה והבינה, ע״י התבונה, כמ״ש בע״ח. אבל לא מענינים עליונים כוונתנו לדבר רק איך הוא באדם והשייך לעניננו בעבודתו ית׳, וכבר הבאנו לעיל בחובת התלמידים [מאמר ב׳ אות א׳] מהרב הק׳ זצוק״ל שהמחשבה שבאדם היא הבחי׳ מלכות שבתבונה שבו, ונודע שכל הולדה והתגלות מספירה היא ע״י מלכות שהיא אחרית שבה. ומעתה כיון שבאמצעות הבחי׳ מלכות שבתבונה היינו המחשבה שבאדם, מדותיו נולדות, והיא המוספת בהן כח גם אחר שנולדו, ע״י המוחין שממעל הנמשכות להן על ידה, לכן המדות כ״כ בהמחשבה קשורות כנ״ל. ורק כשנותן להן מצע במחשבתו להשתרע מתחזקות ומתגדלות, ובלעדה נגועות ונאספות חיש מהר.