הכשרת האברכים · פרק ג׳, כ״ב

ויש שאברך כזה כשהוא לבדו בביתו ומחשבה רעה או רצון רע אוחז אותו ר״ל, ופתאום והנה פרכוס עובר מראשו ועד כפות רגליו ושערותיו עומדות לו כמסמרות, הלא ד׳ לפני והוא רואני, ולבו מתחיל להשתוקק להתקרב אליו ית׳ ומתמרמר על מחשבתו ורצונו הלא טובים שאחזוהו ומתוך דאגה מרה, כאילו מעצמו מתדבר ממנו לאמר, הוי אני בכ״כ שפלות ונמיכיות, ומי יודע אם לא אשאר ח״ו בהם לנצח, בזה ובבא, רבש״ע רחם עלי והוציאני מן הרפש וטהרני, קרבני נא לעבודתך בקדושה [געוואלט כ׳געפון דאך איך אין אזא שפלות אין אזא נידריגקייט, און ווער ווייסט צי כ׳וועל נישט שוין אין דעם אוייביג אין דיא וועלט אויך אויף יענער וועלט פערבלייבען, רבש״ע האב רחמנות און רעטעווע איך ארויס פון דיא בלאטע און זייא איך מקרב לעבודתך בטהרה ובקדושה], וגם בכלל הסתכלותו של אברך כזה בקרבו היא כחולה המכיר את חליו ויודע את שפלותו וליתו, שהוא הפתח הראשון אל עצמו ואל נפשו.