הכשרת האברכים · פרק ב׳, י״א

לא כן היא ההתרגשות, כשמתרגש האיש ברצון או באהבה או ביראה, אז ההתרגשות בעצמה אינה לשום איזה צורך, ולא בשביל איזה פעולה לזולתו, כי התרגשות האהבה של אב ובן, שני אחים או סתם אוהבים זל״ז אינה שיתנו זל״ז מתנות וייטיבו זל״ז, הם אוהבים את עצמם סתם רק בשביל אהבתם ויש לפעמים שנותנים ומטיבים זל״ז ג״כ. אבל הלא תמיד מתרגשים באהבה ובגעגועים לז״ז מבלי לעשות עי״ז שום דבר זל״ז, ואדרבה כשנוסעים ומתרחקים זה מזה, אהבתם וגעגועיהם יותר מתבערת. וכן היא ביראה, שנאה וכעס שהן פעולות לעצמן. לפעמים תמשך הפעולה גם איזה עשי׳ גופנית אחרי׳ ולפעמים לא, אבל עיקר פעולותיהן הן רק לעצם נפש האיש. וכשנשאל לאיש מה היא פעולתך בקרבך באהבה לזה ובשנאה לזה, לא יאמר כדי ליתן לזה מתנה ולהכות לזה, רק סתם את זה אינו אוהב ומתגעגע לו, ואת זה אינו שונא וכועס עליו ואינו יכול להביט בפניו. אף הרצון שלכאורה הוא לרצות דבר מדברי העולם לעשות או שלא לעשות, מ״מ כיון שאינו מצומצם רק לפי מדות העשיות לבד כהחושים, כי רוצה הוא הרבה יותר מאשר עושה, והרבה דברים ישנם שרוצה אותם ומ״מ אין בדעתו לעשותם מפני שמבין שאי אפשר או לא נאה לעשות אותם, לכן גם הוא הרצון, לא רק לצורך עשית דבר מדברי העולם לבד הוא.