הכשרת האברכים · פרק ב׳, י׳

ואפשר שכיון שמקטנותו האדם מכוון ומיחד את חושיו ופעולותיו למטרה זו איך לבוא בנגיעה עם העולם, להודע ממנו ולפעול בו, לכן חושיו הורגלו מקטנותם להתבטל אל דברי העולם עד שנקלשה פעולתם בקרבו ואינו מרגיש את הנפעל בקרבו רק את הדבר אשר עולה לו בפעולתו זו, ששמע את הקול וראה השלחן, אף שנפשו נתפעלה עתה והיא כל עיקר ידיעתו בפעולתו הזאת. כן היא בנפעלות וכן הוא גם בהפעולות כשהאיש הוא הפועל, כשבא לנענע את השלחן למשל, רק תנועת השלחן מטרתו, ואלי׳ כל דעתו ורצונו בטלים, לכן אינו מרגיש בפעולתו את הנעשה בקרב נפשו עתה. ואפילו אם עבודתו קשה, שאח״כ מרגיש כבר בעצמו שנפשו פעלה פעולה רבה עד כי חלק מכח נפשו יצא ממנו, ומ״מ בשעת העשי׳ אינו מרגיש מאומה מפעולת נפשו, ואחרי׳ רק אפיסת וחסרון כח מהנפש מרגיש ולא יותר.