דברי סופרים · פרק ל״ח, ב׳

ויצחק לא ציוה להביא לו יין, דידע דיש שותהו ורע לו (ברכות נ"ז.) ואולי יביא לו מסטרא דרע, וכשראה שהוא מעצמו הביא לו ראה דמאת ד' הוא ושהוא יין המשמח כמו שהיה באמת מצד הקדושה ונתמלא בשמחה כשהריח בבגדיו, והם בגדי עשו שהוא הלבוש דחרב נוקמת שלבש עיקב אז, וכשראה שהכל בקדושה ע"כ אמר הוי גביר לאחיך וגו' ומכיכי תיתי להמשיל בן בין הבנים על שאר בניו ואף שחשב בעשו מכל מקום לא החשיב את יעקב לרשע חס וחלילה, אבל לפי שראה עשו מקטרג עליו וכיון שראה שהכל בקדושה והקטרוג בקדושה ע"כ ראה שבדין הוא שיהיה גביר לאחיו, וזה היה באמת ראוי ליעקב, אבל אלו היה יודע שהוא יעקב לא היה מברכו כן כי עיקב לא היה מקטרג מעולם לעשו, ואין הקטרוג ממדת יעקב כלל אפילו נגד רשעים וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פ"כ) דהנביא היה מצטער גם על איסור והיתר כמ,ש לבי למואב כחלילים, והוא מדתו של הקב״‎ה דאין שמח במפלתן של רשעים (מגילה י':) אבל גם בכל האומות לאחרים משיש ובעשו ביחוד השם יתברך חפץ באבדונו, כי ממנו שורש עמלק דכתיב בו תמחה שהוא שורש הקטרוג נגד הברית שכרת השם יתברך עם ישראל כמה שכתוב (תנחומא ס"פ תצא) דהיה זורק את הברית ואמר טול מה שבחרת, היינו דהראה דהם נחשלים ואע״‎פ שבאים בברית חותמו יתברך עדיין המקטרג מוצא מקומו לקטרג דמה נשתנו אלו מאלו, וע"כ נאמר ואת עשו שנאתי האשים הריו שממה דלא זכה משממתו ונאמר משנאיך ד' אשנא, וע"כ אף דיעקב לא קיטרגו מכל מקום ודאי היה שונאו ושמח בנקמתו מה דקוב״‎ה תבע ביקרו, וע"כ נתגלגל שיחשוב יצחק עליו שהוא עשו דידע שהוא המקטרג תמיד בשמים נגד יעקב ורוצה למשול עליו ובירכו בזה דהוי גביר, ועל ידי זה זכה יעקב בברכה זו להיות מושל על עשו ולא יוכל לצאת קטרוגו לפעל בשום דור, וגם לברכת אורריך ארור זכה על ידי ההתלבשות בבגדי עשו דעל ידי זה הריח ריח בוגדיו, דיעקב מצד עצמו אין עליו שום מקום קטרוג וכל נגיעת שרו של עשו כשנאבק עמו היה רק בכף יריכו ואמרו בבראשית רבה (פעל זה) בצדיקים היוצאים ממנו, וגם הם כולם זרע אמת דמטתו שלימה רק שדבר זה הוא מצד האמת לאמתו ויתגלה לעתיד כשיבוקש עון ישראל ואינינו, אבל מצד הלבוש שבעולם הזה יש נגיעה למקטרג והיינו מצד זרעו אחר שנתפשטו ממנו, אבל מצד האמת ליעקב עצמו מצד התכללות זרעו בו ששורשן של הבנים כלולים במוח האב אין בהם שום פסולת לקטרג כלל, רק אחר שהוליד בנים ונתגלו נפשותיהם מלובשים בגופים בפני עצמו מצד הלבוש כתנות אור הגוף שממשכא דחויא כידוע יש מקום קטרוג למראית העין בעולם הזה, אבל יעקב אבינו ע"ה מצד עצמו שאז"ל עליו (תענית ה':) דלא מת הוא תיקן העטיו של נחש לגמרי, ולבוש גופו היה כתנות אור תחת עור ולא היה טענה עליו גם מצד גופניותו אף מצד הירכין שהוא ההתפשטות בזרעו טרם שנתלבשו בגופים בעולם הזה, וע"כ אלו יצחק היה מכירו שהוא יעקב אז כששרתה עליו רוח הקודש בשעת הברכה היה רואה שאין שום מקום לקטרוג וארירה נגדו כלל, מצד השגת האמת לאמיתו בעמידת יעקב עצמו בלבוש גופו שהיה כתנות אור המאיר בלי שום העלם הבא מצד החשכות דעולם הזה, אבל רק מצד ההתלבשות בבגדי עשו שהוא הלבוש דרע, ומכל מקום קראו הכתוב החמודות ואז"ל (פרד"א פכ"ד) שהם בגדי אדם הראשון שהגיעו לידו, והיינו הכתנות עור שאחר החטא כי לבוש עצמו הוא שורש הרע שאין לו תיקון כלל והוא פסולת גמור דע"כ נאמר בו תמחה, אבל כשהיה משמש את אביו שרצה להטעותו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ג) וידע שאביו נביא ובעל רוח הקודש ויוכל להשיג גם מה שבמעמקי לבבו וכל שכן מה שחוטא בפועל, ע"כ התלבש לפניו בבגדי אדם הראשון שאחר החטא היינו שהיה מראה לו בפשיטות טלפיים שלו שכל חטאיו הם רק מעטיו של נחש לאדם הראשון דהוצרך להתלבש במשכא דחויא וגשמיות הגוף הוא הגורם לחטאים, והתלבשות זה לא היה להתעות למראה עין בשר לבד רק גם להמבין בפנימיות לבבו היה מעלים גם בלב, כי יש התגלות הלב ומעמקים וכמה שכתוב אין חפץ לכסיל בתבונה דהיינו הבינה שבמעמקי הלב כי אם בהתגלות לבו שרוצה להתעות את עצמו גם כן לחשוב כי לבבו טוב ורק היצר מסיתו לכל חטאיו, ואצל ישראל באמת הוא כן דלא ידח מהם נדח ואע״‎פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.) דשורש מעמקי לבבו דבוק באלקים חיים חלק ד' עמו.