דברי סופרים · פרק ל״ח, א׳

עיקר השמחה הוא מסטרא דגבורה, כמה שכתוב בלידת יצחק כל השומע יצחק לי ואז"ל (יל"ש רמז צד) הרבה שחוק ושמחה היה בעולם, ויין שהוא מסטרא דגבורה ישמח לבב אנוש, וכן אורייתא דאמרו בזוהר (ח"ב פי:) דמסטרא דגבורה נפקא וכמה שכתוב (סוטה ל"ג ע"ב) משה מפי הגבורה פקודי משמחי לב, וזהו כשזכה שנעשית לו סם חיים דתורה תבלין ליצר (קדושין ל:) שזהו עיקר הגבורה הכובש את יצרו (תמיד ל"ב.), ובזה זוכה לשמחת לב מבקשי ד' דשמחו צדיקים בד' כתיב שזהו השמחה שרוצה השם יתברך בעולמו דישמח ישראל בעושיו, וזה אי אפשר אלא כשנסתלק המסך החוצץ דע"כ אמרו בתדב"א (רבא פ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, דשמחת בני ישראל הוא רק הבאה מתוך היראה דע"כ נאמר עבדו את ד' ביראה ועבדו את ד' בשמחה דצ"ל שניהם יחד (ע' ברכות ל':), וזהו שמחה הראויה לאפוקי שמחה של הוללות על ידי מילוי תאות עולם הזה וכיוצא למי שלא זכה דנעשית לו סם המות (יומא ע"ב:) כי טעם מהיין שהביא יללה לעולם דמי שלא זכה משממתו (שם ע"ו:) ששמחה זו לפי שעה וסוף נעשה שומם וריקן מכל על ידי זה, וזהו פסולת הגבורה שקלט עשו דעל חרבו יחי' שנטל העולם הזה לחלקו לשמוח בשמחת שעה בעולם הזה דעז"א הנה משמני וגו' דאז"ל שברכתו הוא דבר המזומן, כי לשמחה דעולם הזה אין צריך הכנה כי הוא מוכן ועומד לפני כל הרוצה לילך בשרירות לבו ולפרוק עומה שכתוב משא״‎כ השמחה של אמת לא בקל לזכות לה, ויצחק כשביקש לברך מתוך אכילה ושתי' דהיינו שמחה של מצוה דאין שמחה אלא בבשר ויין, (פסחים ק"ט.) זרזו לצאת השדה הידוע היא שהיה יוצא לשוח בה שהיא מקום תפלה. וכמו שאמרו ז"ל (שם פ"ח.) דיצחק קראו שדה ולעשות השתדלות שיהיה הציד לו רצה לומר לסטרא דידי' דיצחק שיוכל להביא שמחת השם יתברך בלבו כשיהיה הכנה והשתדלות של קדושה, כי כהיית עינים מראות אינו ראיה גשמיות רק ראיה רוחנית של נבואה ורוח הקודש שלנביא יקראו הרואה, ומיצחק נעלם אז ראיה זו וע"כ ראה לחשוב על עשו שראוי לקדושה, וסיבת מחשבתו כי ציד בפיו הענין כי עשו הוא המקטרג הגדול בשמים ממעל נגד יעקב וזרעו כידוע דשרו שהוא כחו הוא ראש המקטרגים. כי הפה נברא לדבר דברי תורה דעז"א (סנהדרין צ"ט:) על פסוק כל עמל אדם לפיהו לעמל פה, ומות וחיים ביד לשון דמי שלא זכה ומשמש בו בלשון הרע נעשית לו סם המות דהורגת שלשה כי שקולה נגד ג' עבירות החמורות כמו שאמרו ז"ל (ערכין ט"ו:), ודואג על ידי שהיה גבור בתורה כמו שאמרו ז"ל עליו לשון זה (סנהדרין ק״‎ו:) והיה משמאיל נעשה לו הכח שהיש לומר בפה לסם המות להיות מדבר לשון הרע על דוד המלך ע"ה שהוא שורש קדושת הפה שבקדושה דמלכות פה תורה שבע״‎פ קרינן לה (במא' פתח אלי'), והוא אדמוני עם יפה עינים דהורג רק מדעת סנהדרין (בראשית רבה פס"ג) על פי התורה אשר יורוך, אבל דואג נקרא אדומי מסטרא דאדום הוא עשו כי גם הוא כחו בפיו דע"כ יצאו ממנו רבי עקיבא ור"מ ראשי תורה שבע״‎פ, אלא שהוא לקח לחלקו המות שבפה ומצד כחו שבפיו דבורו עושה רושם להיות מקטרג בגבהי מרומים, והנה מצינו בדרז"ל (שבת נ"ה. וש"ד) מדת הדין שמקטרגת כי יש פעמים איזה קטרוג מצד מדה"ד דקדושה שמזה נמשך העונשין דבידי אדם ובידי שמים שבתורה לעוברי רצונו, וחשב יצחק כי רצה השם יתברך שיהיה נפש בפועל לקטרוג זה ובאמת חס וחלילה אין הקדוש ברוך הוא חפץ במי שמדבר דלטוריא על בניו כמו שאמרו ז"ל (שי"ר פ"א) ולא ברצון השם יתברך הוא, רק בבחירתו הרעה לקח מקח רע הזה לעצמו, וזהו הציד שבפיו שראה שפיו פועל בקטרוגיו למעלה וראה שיש לו כח בפיו, וחשב דכח זה הוא מצד השם יתברך ושאינו מקטרג אלא על מה שהשם יתברך רוצה שיקטרגו ומזה גם כן בא שמחה כמה שכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם רשע, אבל שמחה זו הוא רק לזרע יעקב כשינקמו מעשו דאין רשע אלא עשו כמה שכתוב (מגילה ו'.) על פסוק יוחן רשע כי הוא שורש הרשע שבמקום המשפט מצד הפסולת. אבל בני ישראל עמך כולם צדיקים כתיב בהו וכן דרז"ל (סוטה י"ג.) פסוק זה דישמח וגו' פעמיו וגו' על יעקב במערת המכפלה שהרגו אז לעשו, ושמחה זו שמצד הנקימה וחרב נוקמת שהוא סטרא דעשו גם היא אינה אלא לחלקו של יעקב, שכל שמחה של אמת הקיימת לעד שזהו הנקרא שמחה בלשון הכתוב אינו אלא לקו היושר דלב כמה שכתוב לישרי לב שמחה שזהו נחלת יעקב בלא מצרים (שבת קי"ח ע"ב) מצד ישרות הלב שזה אין לו גבול, משא״‎כ לבו של עשו מלא עקלקלות ועקמומית רק בפיו היה ציד לרמאות עד שהיה מקום גם ליצחק שהיה נביא ד' לחשוב בו על ידי הכיהוי עינים, ועל ידי כיהוי זה גם כן לא הכיר אחר כך את יעקב אבל הריח את ריח בוגדיו שגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (סנהדרין ל"ז ע"א) ואין שום מקום לקטרג עליו.