דברי סופרים · פרק ל״ח, י׳

ותורה שבכתב הוא רק נובלות חכמה העליונה (בראשית רבה פרשה י"ז) ועצמותה מגבורה דע"כ נמשלה ליין, ונאמר כי טובים דודיך מיין ודרשוהו (בשיר השירים רבה פ"א) אתורה שבע״‎פ דחביבים דברי סופרים וכו’ דשם עיקר החיבוב ידידות וריעות בהתגלות המסטורין ונתינת הפוצטלין שבתוך פיו (שמות רבה פרשה מ"א), ועיקר החמידו דאורייתא והחשק לדברי תורה הוא בתורה שבע״‎פ בהתחדשות חידושין דאורייתא בלבבות בני ישראל זהו המשכת חכמה העליונה עצמה שהוא למעלה מהתגלות דתורה שבכתב שעל ידי משה רבינו ע"ה דלא קם נביא וגו', אבל חכם עדיף מנביא ודברים שלא נתגלו למשה רבינו ע"הנתגלו לרבי עקיבא וחבריו כמה שכתוב בבמדבר רבה [פרשת חוקת] שהוא השורש דתורה שבע״‎פ כמה שכתוב בסנהדרין [פ"ו א'] כולהו אליבא דרבי עקיבא ובירושלמי דשקלים ע"ש, כי הוא הציד בפיו דעשו הרשע על ידי שרשו מיצחק דע"כ רישיה בעיטפירוש דיצחק ששם ניצוץ רבי עקיבא, שהפסולת הוא שנים דקדושה ומתהפך ללובן העליון שזהו תכלית המשכת החכמה דתורה שבע״‎פ שבעולם הזה מצד המחשבה וההעלם, דזה סוד כך עלה במחשבה שא' על מיתתו (מנחות כ"ט ע"ב) כי הוא מעולם המחשבה והחכמה שקודם שנתגלה אל הבינה שבלב, דשם אין השגת אדם בעולם הזה משגת אלא על ידי מסירת נפש למיתה, דעל זה אמרו (ברכות ס"ג:) אדם כי ימות באוהל דבמיתתן רואין (ת"כ ויקרא) ולזכות לראיה דמחוי בעינייהו אי אפשר אלא על ידי מס"נ וכמה שכתוב (פר"א פל"ב) ביצחק בשעת עקידה דראה וכהו עיניו על ידי זה מחיזו דהאי עלמא, כי עיקר הראיה הוא ראיית החכמה וההשגה וכמש"נ ולבי ראה הרבה חכמה וכלשון חכמה רואה אני את דברי פלוני, וע"כ נקראים הסנהדרין עיני העדה, (במדבר רבה פט"ו) וע"כ כל ימיו של ר' עקיבא היה מצטער מתי יבוא לידו מסירת נפש בפעל (ברכות ס"א:), מצד רוב השתוקקותו כל ימיו בהשגת שלימות החכמה וההשגה שיוכל לזכות על ידי זה, כי תכלית הידיעה שלא נדע הוא השגת עומק חכמתו יתברך שאי אפשר לידענה כלל כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ואי אפשר לבוא לזה על ידי התבוננות ודעת, וידיעה רק על ידי העדר הדעת, וזה גם כן סוד הביסום בפורים עד דלא ידע כי יום הכפורים אמרו בתיקונים (תיקון כל אחד) דהוא כמו פורים, ומי נתלה במי קטן בגדול (תענית ז' ע"א), והיינו דיום הכיפורים הוא עולם הבינה כידוע ואז נתרצה הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל להצטוות על ידי זה במלאכת המשכן וקרבנות שלא נצטוו על זה מקודם, כמה שכתוב לא צויתי את אבותיהם בהוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח, רק אחר חטא העגל ניתן זה להם לתיקונם ונעשו מהזדונות זכיות ומצות, וזהו נתינת לוחות אחרונות לתיקון שבירת הראשונות שהיה נראה כחטא גדול והשם יתברך נתן לו ישר כח על זה (שבת פ"ז.), דאין לך יפה מהצניעות ואחרונות שניתנו בהצנע יש להם קיום טפי (עיין תנחומא תשא).