דברי סופרים · פרק ל״ג, ב׳

וזהו זרעו של יצחק, דע"כ הוא העתיד דמחוי להו הקב״‎ה בעיניי' (שבת פ"ט ע"א) להיות עין בעין יראו בשוב ד' ציון על ידי הצמצומים שזבלו בעולם הזה, ומשתה היינו שלוה כמו יתן בכוס עינו יתהלך במשרים שכל העולם כולו דומה כמישור (יומא ט"ה ע"א) שאין שום דבר המעכב והוא העדר הצמצום, ודבר זה אינו אלא על ידי זביחת היצר ומצד זביחת יצרא דעל זה היש לומר שלוה בענין זה, וכל מקום שנתחדש איזה ענין אצל ישראל הוא מתפשט בכל העולם כולו גם באומות, ומצד הזה היה התעוררות המשתה דאחשורש ימים רבים שהם בכל מקום של צער (כמה שכתוב ויקרא רבה פי"ט) דשלוה לרשעים רע להם ולעולם (סנהדרין ע"א:), ואף דנעקר יצרא דעל זה עדיין יש אביזרייהו דכל המתגאה כעועל זה (סוטה ד':) ושלוה שלו היה בהראותו את וגו' להתגאות, וכן הכועס כעועל זה (זוה"ק חלק א' כל זה:), ובמשתה האחרונה דלבני שושן חמתו בערה בו כי שלוה שלהם אינו מצד ביטול היצר רק מצד התחזקות היצר, ואפילו יצרא דעל זה שנתבטל על ידי המשתה והשלוה נתגבר באביזרייהו דעדיין ישנם, וכל שכן יצרא דעריות דלא נתבטל דכולה לדבר ערוה נתכוונו כמה שכתוב במגילה [י"ב סע"א], ובאותו משתה דשושן שהיה לכל העם הנמצאים וגו' ע"כ גם בני ישראל עמהם וכן אמרו שם כרצון איש ואיש מרדכי והמן שהם היו הממונים, ונראה לי דזה רמז למגדול ועד קטן דעשו נקרא גדול כמה שכתוב בבראשית רבה אל פסוק בנה הגדול, ויעקב קטן והם חלקו ביניהם העולם הזה ועולם הבא, וכל שלות יעקב בעולם הזה הוא רק כאשר זוכה לטעום מעין עולם הבא הביטול היצר שאין שטן ואין פגע רע בלבו משום חמדה ותאות עולם הזה, משא״‎כ שלות עשו להיפך כאשר יש לו כל תאותיו בעולם הזה וכההיא דבר ששך וזונות ערומות קמי' ואמר אית לכו כההיא גווני לעולם הבא (על זה ס"ה .), דזהו שלוה שלהם שהוא דוגמת עולם הבא לישראל שאז שלות ישראל והשלוה הוא כשאין לו שום יראה משום דבר, ועל זה אמר אתון אית לכו אימתא דמלכותא וכו’ ואין זו שלוה שלימה כי מוראה של מלכות בו"ד מבטלת שלותו, מה שאין כן מורא שמים שעל זרע ישראל דגם לעולם הבא אף דיטייל עמהם בגן עדן יהיה מוראו עליהם כמה שכתוב בבתורת כהנים [פרשת בחוקתי] על פסוק והייתי לכם לאלקים, מוראו יתברך הוא המוספת שלותם אז דכל שלות בני ישראל הוא מזה שהשם יתברך להם לאלקים וכמה שכתוב בתנא דבי אליהו (רבה רפ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, והתפלה נקרא יראה כמה שכתוב בברכות (ט':) על פסוק יראוך עם שמש ונאמר ושמחתים בבית תפלתי שבזה הוא שמחתם, ובאותה משתה דשושן נאמר המלך סתם וידוע מהמדרש (אסת"ר פ"א) דרצה לומר מלך מלכי המלכים והיינו כי התעוררות המשתה היה מהשם יתברך על ידי זביחת היצר כנ"ל, וברישא חשוכא הוא המשתה דימים רבים של צער שהוא משתה דאחשורש לבד והדר נהורא היא המשתה דשושן שגרמה הרפואה הקודמת למכה בהריגת ושתי, וממוכן הוא המן עצמו (מגילה י"ב:) היה הגוזר עלי' ונעשה בזה כרצון שניהם, והגוים מלאו תאותם במשתה זו כרצונם שלא חסר מהם שום תאוה מחמדות עולם הזה ואצל ישראל שהיה שם היה כרצונם בצמצום התאות, וזהו שמחתם דישראל כשמצמצמין עצמן מתאות ושלותן במשתה זו היה רק שמחתן מביטול יצרא דעל זה ואף דהיו במתחברות עם גוים במשתה אחת, ומכל מקום נקרא זה בגמרא עובדי על זה בטהרה בפרק קמא דעל זה (ח' .) בעכו"ם שעשה משתה וכו’, וזהו הקטרוג שנהנו מסעודתו של אותו רשע דהוא שמץ על זה וכן שהשתחוו לצלם אף דאנדרטא היה (עיין על זה ג' בתוספות שם) וגם לא עשו אלא לפנים (מגילה י"ב .) מכל מקום הוא שמץ על זה וסביביו נשערה מאוד, וכפי מה שהם בררו עצמם אז בדבר זה עד שזכו לזבוח יצרא דעל זה לגמרי והשם יתברך רצה לקבוע להם משתה על זה לומר שנתבררו שגם בשכרותם עד דלא ידע וכו’ אין להם לחוש לכלום כי כבר לבבם שלם בזה עם השם יתברך בלא שום נטי', נמצא מקום למקטרג לקטרג על הנזכר דנראה כאלו עדיין עין מבוררים לגמרי בזה, ובאמת באותו משתה עצמו היה הרפואה לזה כי זהו עצמו המשתה של מלכו של עולם שרצה לעשות לבני ישראל עד"ו דזביחת היצר והוא המשתה דפורים שנקבע אחר כך לדורות.