מלחמת היהודים · פרק ז׳, כ״ח

ג. כאשר הגיע אנטיוכוס אל טַרְסוּס אשר בקיליקיה, פקד עליו פֵּיטוס שר־מאה אחד לאסרו בנחֻשתים ולשלחו אל רומא. אולם אספסינוס לא נתן להביא אליו את המלך בבגדי־אסירים, כי זכר לו את אהבתו הישנה ולא ישר בעיניו לנצור לו חמה בדבר עלילת־המלחמה, אשר לא נחקרה כל־צרכה. על־כן צוה להסיר את הנחֻשתים מעליו בעודו בדרך ודחה את זמן בואו לרומא ונתן לו לשבת בלַקֵּדֵמוֹן עד עת־מצֹא, וגם חָלק לו תרומת כסף רב, לא די מחית־ביתו לבד, כי־אם גם דֵי חיי־מלכים. וכאשר נודע הדבר לאֶפִּיפַנֶּס ולאחיו, אשר חרדו מאד לגורל אביהם, רָוַח להם מדאגותיהם הגדולות והקשות וגם תקוה קמה להם להשלים עם הקיסר, בשלוח אליו ווֹלוֹגֵז מכתבים לדבּר טוב עליהם. כי אמנם ראו טובה רבה [בחצר מלך־הפַּרתּים], אך לא עצרו כֹח להשאר לאֹרך ימים מחוץ לגבול ממשלת הרומאים, וכאשר נתן להם הקיסר חנינה, שבו אל רומא וגם אביהם מִהר לבוא אליהם מלַקֵּדַמוֹן והם ישבו שם בכבוד גדול.