מלחמת היהודים · פרק ז׳, כ״ז

ב. פֵּיטוס שלח אנשי־צבא ללכוד את שִׁמְשַׁת ועל־ידם הכין את ממשלתו בעיר, ועם שארית צבאו יצא אל אנטיוכוס להלחם בו. אך גם בעת הצרה הזאת לא ערב המלך את לבו להרים יד ברומאים, כי־אם בכה על גורלו וחכה לכל התלאה אשר תמצא אותו. אולם בניו הצעירים מלֻמדי־המלחמה ומלאי כֹח־העלומים לא יכלו לקבל את הפֻּרענות באהבה מבלי לעמוד על נפשם. אֶפִּיפַנֶּס וקַלִינִיקוס החליטו להעָזר בגבורת־ימינם. ומלחמה קשה פרצה וארכה כל היום, והם הראו את עצמת גבורתם, וזרועם לא כשלה, ולפנות ערב נפרדו האויבים. אך גם אחרי אשר כלה הקרָב בדרך הזה, לא מלא לב אנטיוכוס אותו להשאר על עמדו, כי־אם לקח את אשתו ובנותיו וברח אתן אל קיליקיה, ובמעשה הזה הֵמס את לב אנשי־צבאו. הם חשבו, כי הפקיר את מלכותו, ועל־כן קמו ועברו אל הרומאים, ונראה היה, כי כֻלם נואשו מתקותם. אֶפִּיפַנֶּס ועוזריו נאלצו למלט נפשם מידי האויבים, בטרם יֵעָזְבו מכל עוזריהם, והוא ועשרה רוכבים עמו צלחו את נהר פרת, וכאשר הוּנח להם מפחד האויב, נסעו אל ווֹלוגֵז מלך הפרתּים, והוא לא קבל את פניהם כּפני פליטי־מלחמה, כי־אם נתן להם כבוד רב, כאלו נמצאה עוד בידם משׂרתם הישנה.