מלחמת היהודים · פרק ז׳, כ״ט

ד. ועַם־הָאַלַּנים, אשר כבר ספּרנו עליו למעלה, כי הוא אחד משבטי הסקִתּים היושבים על נהר טַנַּיִּס ועל ים מאוֹטִיס, נשא את לבו בימים ההם לפשוט על ארץ מדי והמדינות הקרובות לבֹז בז. לדבר הזה כרתו האלנים ברית עם מלך ההורקנים, השליט במעבר, אשר סגר עליו [לפנים] המלך אלכסנדרוס [מוקדון] בשערי־ברזל. וכאשר נִתַּן להם לעבור, יצאו בהמון רב והתנפלו על בני מדי השוכנים לבטח, ושׂמו לבז את הארץ רבת־העם והמלאה כל מיני בקר ומקנה, ואיש לא נועז לעמוד בפניהם. כי גם פַּקוֹרא מלך הארץ נבהל מהם וברח אל מקום נשכח מני רגל, והפקיר את הכֹּל בידי השודדים, ורק בעמל רב מצאה ידו לפדות מהם את אשתו ואת פלגשיו אשר נפלו בשבי, בשַׁלמו כֹּפר נפשן מאה ככר. ככה קל היה מאד לאלנים להוציא את שלל הארץ באין פוצה פה, ואחרי־כן פנו אל ארץ ארמיניה ושמו גם אותה לבז. וכאשר נִסה תִּרְדָּת, המושל בארץ בעת ההיא, לצאת לקראתם למלחמה, כמעט נתפשׂ חי בידם בעת הקרָב, כי אחד האלנים השליך עליו חבל ואמר למשוך אותו אחריו, אך יד המלך מצאה לפסוק את הרצועה ולהמלט. המלחמה הוסיפה עוד לעורר את חמת האלַנים, והם הפכו את כל הארץ לשממה, ואחרי־כן יצאו עם שלל גדול, שֹׁד שתי הארצות, ושבו אל גבולם.