מלחמת היהודים · פרק ו׳, נ״א

ד. והנה רֹב העם, אשר נמצא אז בירושלים, נאסף מכל הארץ, כאִלּוּ נגזרה גזרה על כל העם להסגר כמו בבית־כלא. וכאשר התלקחה המלחמה מסביב לירושלים, היתה העיר מלאה המונות אדם; על־כן עצם מספר החללים ממספר המתים בכל מגפה רעה הבאה בידי אדם או בידי שמים. - ואחרי אשר המיתו הרומאים חלק האנשים היוצאים אליהם ואת שאריתם לקחו בשבי, חקרו למצֹא את האנשים המסתתרים במנהרות וקרעו את שכבת האדמה אשר על־גבן ואת כל הנופלים בידם הכו לפי חרב. ובמנהרות נמצאו כאלפַּים פגרים, מהם פגרי אנשים, אשר טרפו את נפשם בכפם, ורֻבּם חללי רעב. ונוראה היתה צחנת הפגרים, אשר עלתה באף הרומאים הפורצים במנהרות, ורבים מהם מִהרו לעזוב את המקום. אך נמצאו גם אנשים, אשר תאות בצעם השיאתם לרדת ולפַלס להם דרך על ערמות הפגרים. כי הרבה כלי־חפץ נגלו במחתרות, ואין דרך אשר לא תישר בעיני חומד־כסף. הם הוציאו רבים מאסירי העריצים, כי גם בבוא צרתם עד קִצּה לא חדלו ממעשי־רשעתם. ואמנם אלהים שִׁלם לשניהם יחד כגמול ידיהם. כי יוחנן, אשר התענה ברעב יחד עם אָחיו בקרב המנהרות, פנה כדַל שואל אל הרומאים לתת לו את בריתם, אשר בעט בה לפנים לא פעם ולא שתים. וגם שמעון, אשר נלחם זמן רב עם המצוק, הסגיר את עצמו בידי השונאים, כאשר נסַפּר עוד למטה. הוא הושׂם במשמר והֻקדש להרֵגה ביום חג־הנצחון. ויוחנן נשפט למאסר־עולם. - הרומאים שרפו את כל קצות העיר ונתצו את החומה.