מלחמת היהודים · פרק ו׳, נ׳

ג. ומספר השבוים, אשר נתפשו בכל עת המלחמה, היה תשע רבבות ושבעת אלפים, ומספר המתים בכל עת המצור היה מאה ועשרה רבוא. רֻבּם יהודים, אך לא ילידי המקום (ירושלים). כי מכל עברים נאספו אנשים אל ירושלים למועד חג־המצות, ופתאֹם סגרה עליהם המלחמה. ובאשר צר המקום לשאתם, פרץ ביניהם לראשונה דֶבֶר־הַוּוֹת, ואחרי־כן בא הרעב והִרבּה את חלליהם. ואמנם לא נבצר מירושלים להכיל המון עצום כזה, והדבר הזה נגלה, כאשר מָנה צֶסטיוס את היהודים. כי ברצות צסטיוס להראות את תפארת ירושלים לקיסר נירון, למען אשר לא יבוז לעם היהודים, בקש את הכהנים למצֹא את מספר העם הגדול, אם יש הדבר לאֵל־ידם. והנה הגיע החג הנקרא פסח (פסחא), אשר בו היהודים מקריבים זבחים מתשע שעות עד אחת־עשרה שעה, והחבורה הנמנית על קרבן אחד לא מעטה מעשרה אנשים, כי לא יכול אדם לאכול מבשר הקרבן לבדו - ורבים הצטרפו גם לחבורות בנות עשרים איש -, והכהנים מנו את הזבחים ומספרם היה עשרים וחמשה רבוא וחמשת אלפים ושש מאות, והמקריבים אותם היו אנשים טהורים, אשר התקדשו לחג, כי למצֹרעים ולזבים ולנשים דווֹת וליתר הטמאים היה אסור לאכול מבשׂר הזבח, וגם בני־הנכר [הערלים] הבאים אל ירושלים לעבוד את האלהים לא לקחו בו חלק.