מלחמת היהודים · פרק ו׳, מ״ט

ב. וכאשר עיפו ידי אנשי־הצבא מכֹּבד הרצח, נראה בעיר המון רב מיושביה, אשר נצלו מן המטבֵּח. והקיסר צוה להמית רק את המזֻיָּנים העומדים על נפשם ולקחת את יתר העם בשבי. ואנשי־הצבא עשו כמצותו ועוד הוסיפו להמית גם את הזקנים ואת החלשים, ואת הבריאים והאנשים, אשר מצאו בהם חפץ, דחפו אל הר־הבית וסגרו אותם בעזרת־הנשים. והקיסר הפקיד את אחד עבדיו המשֻׁחררים לשמור עליהם, ואל פרונטון אוהבו אמר לעשות משפט כל איש ואיש. פרונטון צוה להמית את כל המורדים והשודדים, אשר גִלה מהם איש את תועבות רעהו, ומקרב הצעירים הבדיל את הגדולים בקומה ואת יפי־התֹאר וחשף אותם לחג־הנצחון, ומיתר העם אסר כל בחור מבן שבע־עשרה ומעלה ושלח אותם לעבוד בסבלות מצרים. ורבים מהם נתן טיטוס למנחה למדינות שונות להעבירם בבתי־חזיון, למען ימותו איש בחרב אחיו או במלחמה עם חיות רעות. והקטנים מבני שבע־עשרה נמכרו לעבדים. ובעוד פרונטון שׂם פדות בין הנתפשים, והנה גועו מהם כאחד־עשר אלף איש ברעב, כי מנעו מהם השומרים את לחמם מגֹדל שנאתם אליהם, וגם רבים מהם מאנו לנגוע בלחם אשר נִתּן להם. ואמנם לא נמצא די־לחם להמון השבוים הרב.