מלחמת היהודים · פרק ו׳, מ״ז

ה. העריצים עזבו את המגדלים - ונכון הדבר, כי בידי אלהים הָשלכו משם - וברחו אל העמק אשר מתחת השִּׁלֹּחַ. וכאשר השיבו רוחם מעט ורָוַח להם מפחדם, מהרו לרוץ אל החֵל הקרוב שמה, אולם לא מצאו בנפשם די־עֹז בצרתם הגדולה, כי הפחד והאסונות הכשילו את כֹּחם - ובידי השומרים עלה להדפם ולהפיצם, ואחד אחד נמלטו אל המנהרות. וכאשר כבשו הרומאים את החומה, הקימו את נִסֵּיהם בראשי המגדלים ומחאו כף בקול־תרועה ופצחו פה בשירת־נצחון, כי סוף המלחמה היה קל להם מתחלתה, ובלא שפך־דם עלו על החומה האחרונה. הם לא האמינו כמעט למראה עיניהם, ובהביטם סביב ואין איש מן האויבים, נדהמו ונבוכו. ואחרי זאת פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הִרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב, ושׂערו שׂער לַמראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כבה הדם את הלהבה במקומות רבים. לעת ערב השיבו הרוצחים את ידיהם ובלילה פשׂתה הלהבה, וביום השמיני לחֹדש גוֹרפּיאַיּוֹס (אלול) עלה השחר על מוקד ירושלים, היא העיר, אשר כה רבּו צרותיה ומצוקותיה בימי המצור, ולוּ ראתה טובה בכל ימי היותה כמדת צרותיה אלה, כי אז קַנֵא קנאו כל באי־עולם באשרה. ורק עָוֹן אחד הביא עליה את כל האסונות האלה, כי הצמיחה דור [נבל ומשחית] אשר כזה, ומידו בא עליה הקץ.