מלחמת היהודים · פרק ו׳, מ״ו

ד. וכאשר כלתה עבודת הסוללות לקץ שמונה־עשר יום בשביעי לחֹדש גורְפִּיאַיּוֹס (אלול), הקריבו הרומאים את מכונותיהם אל החומה, ורבים מן המורדים נואשו הפעם מתקותם להציל את העיר, אלה עזבו את החומה ועלו אל המצודה ואלה ירדו אל המנהרות. ורבים התיצבו על החומה ונלחמו בשונאים המקריבים את מכונות־הרעש, אולם הרומאים התגברו עליהם בגֹדל המונם ובכֹח־ידם, ומה גם כי נלחמו ברוח גבורה עם שונאים, אשר נמס לבבם וכשל כֹּחם, וכאשר נבקע חלק החומה ואחדים מן המגדלים כרעו תחת הכרים המנַגחים, מהרו מגִני העיר לברוח. וגם על העריצים נפלה מחִתּה נוראה וגדולה עוד יותר מהצרה אשר מצאתם; כי עוד טרם נִסּוּ הרומאים לעלות על החומה, נמוגו אלה מפחד ובקשו להם מנוס. ואלה האנשים, אשר הרימו לפנים למָרום קרנם והשתבחו במעשי תועבותיהם, שחו עתה לארץ ועצמותיהם רחפו ממגור, עד אשר נדו כל רואיהם לתמורה הזאת ושכחו, פי הם נבזים מאדם. הם אמרו לרוץ אל החֵל [אשר הקימו הרומאים] ולהדוף את השומרים מפניהם ולהבקיע להם דרך ולהמלט. אולם בהביטם כה וכה ראו, כי אין אִתּם אנשיהם הנאמנים בבריתם מתמול שלשום, כי נמלט כל איש אל אשר מצאה ידו בצרה הזאת. והנה מהרו אליהם אנשים והגידו, כי כבר נבקעה כל חומת המערב והרומאים פרצו בתוך העיר, ואלה ספרו. כי מבקשי נפשם הולכים וקרבים, ואנשים אחרים, אשר עיניהם ראו זרות מגֹדל פחדם, אמרו, כי נראה כבר האויב עומד בראש המגדלים. לשֵׁמע הדברים האלה נפלו העריצים על פניהם ובכו על תעתועי־לבבם, וזמן רב לא עצרו כֹּח לקום ולברוח, כאלו נִתּקו עורקיהם. וגם בדבר הזה יראה כל איש את יד־האלהים הקשה על הרשעים ואת מזל הרומאים, כי העריצים שדדו את מבטחם בידיהם וברצונם הטוב ירדו מן המגדלים, אשר שם לא יכלו האויבים לתפשם ביד חזקה לעולם, בלתי־אם ברעב. והרומאים, אשר עבדו בזעת־אפים לכבוש את החומות הרפות, כבשו באפס־יד את המגדלים, אשר נבצר מהם ללכדם בכלי־מלחמה, כי שלשת המגדלים, אשר תארתי את צורתם למעלה, שׂגבו מכל מיני מכונות שבעולם.