מלחמת היהודים · פרק ו׳, מ״א

ב. וביום השני גרשו הרומאים את השודדים מן העיר התחתונה ושלחו באש את כֻּלהּ עד הַשִּׁלֹּחַ. ואף כי שמחו למראה העיר הבוערת, הנה נואשו מתקותם לשאת את שללה, כי כבר הספיקו המורדים לְנַצֵּל את כֻּלה ויצאו עם הבז אל העיר העליונה. הם לא נחמו על מעשיהם הרעים גם בפעם הזאת, ועוד התפארו כדרך אנשים העושים טובה רבה. למראה העיר היוקדת אמרו באור־פנים, כי הפעם יערב להם מותם, אחרי אשר נשמד כל עם ירושלים ובית־המקדש נשרף והעיר בוערת באש, ולא נשאר דבר לאויביהם. אולם גם בהגיע הצרה למרום־קִצה לא חדל יוסף מלבקש מהם רחמים על שארית העיר והִרבּה ליַסר אותם על אכזריותם ועל חטאותיהם וגם להורותם דרך ישועה, אך שׂכר לא היה לדבריו, כי־אם לעג וקלס. ויען אשר לא נאותו המורדים להסגיר את נפשם בידי האויב ולהפר בזה את שבועתם, אף לא עצרו כֹח לצאת על הרומאים למלחמה ולקוות לישועה, כי היו סגורים כמו בכלוב, וגם לא יכלה ימינם להשאר במנוחה, אחרי אשר הסכינה לשפוך דם כל היום, - על־כן פשטו לפני העיר וארבו בין החרבות לנפשות האנשים האומרים לנפול אל הרומאים. רבים נתפשו בכף, והם שחטו את כֻּלם, כי מרֹב המצוק לא היה כח לאיש להשמט מידם, ואת נבלותיהם השליכו למאכל לכלבים. אולם בעיני אלה היתה כל מיתה קלה ממות־רעב, ועל־כן בחרו גם לנוס אל הרומאים, אף כי נואשו כבר מתקותם למצֹא חנינה, וברצון נפלו בידי המורדים המרצחים. ובקרבת העיר לא היתה אף כברת־ארץ ריקה, כי בכל מקום נמצא אחד מחללי הרעב או המרד - או היה מלא המונים של חללי הרעב והמרד יחד.