מלחמת היהודים · פרק ו׳, מ׳

מעשי המורדים, צרותיהם ויסוריהם. טיטוס כבש את העיר התחתונה.א. והמורדים מהרו ללכת אל ארמון המלך, אשר רבים מבני ירושלים בטחו במשׂגַּבּו והניחו בו את רכושם, והניסו את הרומאים משם והכו נפש את כל העם הנאסף שם, כשמונת אלפים וארבע מאות נפש, וגזלו את כל הכסף. ושנַים מן הרומאים נתפשו חיים, האחד מחיל־הרוכבים והשני מן הצבא הרגלי. את הרגלי שחטו היהודים מיד וסחבו את נבלתו אל העיר. והרוכב אמר, כי יוכל לגַלות ליהודים דבר, אשר יהיה להם לישועה, והובל אל שמעון. ואחרי אשר לא נמצא דבר בפיו, נמסר על־ידי ארדַּלא, אחד משרי־הצבא, לעשות לו משפט־מות. ארדַּלא עקד את ידיו לאחוריו וכסה את עיניו והוציאו אל מול מחנה הרומאים להמיתו. אך בעוד היהודי שולף את חרבו מתּערהּ, מִהר השבוי לברוח אל הרומאים. ובהמלט האיש מפני השונאים, לא צוה טיטוס להמיתו, אבל חשב, כי אין מקום בצבא־הרומאים לאדם, אשר נתפש חי בידי שונאיו. על־כן לקחו הרומאים ממנו את כלי־נשקו וגרשו אותו ממחנה צבאם. והדבר הזה נחשב בעיני בעל־נפש לעֹנש קשה ממות.