מלחמת היהודים · פרק ו׳, מ״ב

ג. עוד צל תקוה נשאר לעריצים ולחֶבר השודדים אשר אתם, כי יעלה בידם להמלט דרך המנהרות: הם בטחו, כי לא יוכלו הרומאים למצאם בברחם שמה, ואמרו בנפשם להתחבא שם, עד אשר יחריבו הרומאים את העיר כליל ויסורו מעליה, ואז יוכלו גם הם להמלט על נפשם. אולם תקותם זאת היתה חלום, כי לא נגזר עליהם להסתר מעיני האלהים וגם מעיני הרומאים. אך עד בוא פקֻדתם בטחו במחסה הנקָבות אשר מתחת לאדמה, והרבו לשרוף בעיר יותר מהרומאים, ואת הבורחים מן השרפה אל המחתרות המיתו בהמון ושללו את רכושם. וכאשר מצאו בידי איש פת־לחם, גזלו אותה ובלעוה בעודה טבולה בדם [בעליה]. וגם בקרבם כבר פרצו מריבות־אחים בגלל השלל אשר גזלו, ולולא מִהֲרָה מפלת העיר לבוא, כי אז החלו לאכול גם את בשר המתים בחמת־יאושם.