מלחמת היהודים · פרק ו׳, כ״א

ג. ומהאנשים הגוְֹעים מרעב בקרב העיר מת המון רב לאין־מספר אחרי מצוקות וצרות, אשר עָצמוּ מִסַּפֵּר. כי בכל בית קמה מלחמה לעת נראה שם צֵל דבר אשר יֵאָכל. והאוהבים נִצּוּ יחדו בזרוע וטרפו איש מידי אחיו את הפרורים הדלים, למען החיות את נפשם. גם בגוְֹעים לא האמין איש, אשר אין להם כֹּל, והשודדים התנפלו על הגוססים ובדקו בהם, פן טמן איש בכנף־בגדו דבר־מאכל והוליך אותם שולל בהתחפשו כנוטה למות. מגֹדל הרעב פערו האנשים את פיהם ככלבים שוטים, וכשכּורים מתהוללים בסבאם נפצו את הדלתות, ובאבוד מהם כל עצה פרצו בבית אחד שתים או שלש פעמים. המחסור אִלצם לשׂום כל דבר בין שִׁניהם, והם אספו את הדברים, אשר בחלו בהם גם החיות הטמאות, ולא נמנעו ללעסם ולבלעם. לאחרונה לא משכו את ידיהם גם מהחגורות ונעלי־העור הישנות, אף קרעו את העורות מעל המגִנים ולעסו אותם. מאכל אלה היה שארית חציר יבש, ואלה אספו גידים ומכרו את המדה הקטנה בארבעה אתיקים (דרכמונים). ולמה לי עוד לפרט את כל הדברים שאין בהם רוח־חיים, אשר לא בושו היהודים לאכלם בתגרת הרעב? רק אגַלה מעשה אחד, אשר לא נשמע כמוהו בדברי ימי היונים והנכרים, דבר, אשר יסמר שערות ראש המסַפּר, והשומע לא ירצה להאמין לו, ואני לא באתי להתהדר בסַפְּרי מעשים זרים לדורות הבאים, ומה נעים היה לי לפסוח על המעשה הנורא הזה, לולא נמצאו עֵדים אין־מספר על אמתּת הדבר, וגם לא רציתי להיות כפוי־טובה לעיר־אבותי בהסתירי דבר מכל הנוראות אשר מצאוה.