מלחמת היהודים · פרק ו׳, כ׳

ב. לאחרונה כרע למות עלם אחד ושמו לוֹנְגּוּס, ומותו כאִלו שפך הדר על המקרה הנורא הזה, כי הוא היה הגבור בכל האובדים ההם, אשר כֻּלָּם היו ראוים לשם־תהלה. גם היהודים השתוממו על חֹסן כֹּחו, וכאשר נבצר מהם להמיתו בדרך אחרת, קראו אליו לרדת אליהם לשלום. אולם ממחנה הרומאים קרא אליו אחיו קוֹרְנֵליוֹס קול גדול, כי לא יעשה כדבר הזה לנַבּל את כבוד משפחתו ולעטות קלון על צבא הרומאים. הוא שמע לדברי אחיו ולעיני שתי המערכות שלף את חרבו ונפל עליה. ומאנשי־הצבא, אשר סבבה אותם האש, נִצל ממות איש אחד ושמו אַרְטוֹריוֹס בערמתו, כי צעק בקול גדול אל חברו היושב עמו יחד באהל במחנה הרומאים, והוא אחד אנשי־הצבא ושמו לוּציוּס, לאמר: ״אני אשׂים אותך ליורש כל רכושי, אם תגש הֵנה לקבל אותי [בנפלי]״. לוּציוּס מִהר אל המקום לקבל אותו ברצון, וארטוריוס קפץ אליו ונשאר חי, אולם חברו נלחץ מכֹּבד משאו אל מרצפת־האבנים ונפשו יצאה מיד. אחרי הפֻּרענות הזאת נפל לב הרומאים עליהם. ואף כי לא מצאו תנחומים בעת ההיא, הנה היה להם האסון להועיל, כי לִמד אותם להזהר מפני נכלי היהודים, אשר הרבו להרע להם, כי לא ידעו אנשי־הצבא את המקום ולא תִּכּנו את רוח האנשים [הנלחמים בהם]. והאולם נשרף עד ל״מגדל יוחנן״, הוא אשר הקים אותו יוחנן [בן לוי] בעת אשר נלחם בשמעון מעל לשער היוצא אל לשכת־הגזית. ואת החלק הנשאר הרסו היהודים אחרי אשר נפלו כל הרומאים העולים. וביום השני שרפו הרומאים גם את אולם־הצפון כֻּלּוֹ עד אולם־המזרח, אשר חֻבּרו יחד בקרן הבנויה מעל לנחל קדרון, מקום נורא בעמקו. אלה הדברים נעשו מסביב לבית־המקדש בימים ההם.