מלחמת היהודים · פרק ו׳, י״ט

היהודים טמנו פח לרומאים ורבים נשרפו באש. דברים חדשים על הרעב בירושלים.א. והמורדים אשר בהר־הבית לא חדלו להלחם פנים בפנים עם אנשי־הצבא העומדים על הסוללות מדי יום ביומו. וביום עשרים ושבעה לחֹדש האמור (תמוז) הכינו להם מוקש באולם המערב, כי מִלאו את כל החלל אשר בין צִפוי הקורות ובין הגג זרדים יבשים ושׂמוּ בתוכם חֵמָר וזפת, ואחרי־כן התחפשו כאִלו כשל כֹּחם ונסוגו אחור למראית־עין. ובראות הרומאים את הדבר לא נזהרו רבים מהם ומהרו באף ובחֵמה להציק את צעדי הבורחים והעמידו סֻלמות לפניהם ועלו בהם וקפצו אל האולם. אולם הנבונים במחנה הרומאים חשדו ביהודים, כי טמנו להם פח בהסוגם אחור פתאם. ובכל־זאת מלא האולם המון אנשים, אשר העפילו לעלות, ובין כה וכה שלחו היהודים את כל האולם באש. כאשר התנשאה פתאם שלהבת־האש למרום, נפלה אימה גדולה על הרומאים העומדים מחוץ, וחבריהם הנמצאים באולם היו אובדי־עצות, כי מכל עברים הקיפה עליהם האש. אלה הפילו את־עצמם למטה אל העיר, אלה צנחו אל האויבים, ורבים קפצו למטה אל אחיהם בקַוותם לישועה ורסקו את אבריהם, ורבים מאד נשרפו באש בטרם מצאו עצה, ואחדים בחרו למות על חרבם מעלות על המוקד. והאש פשטה למרחוק ואכלה גם את האנשים, אשר מצאו להם מיתה אחרת. אף כי היטב חרה לקיסר על הנספים, כי עלו אל האולם בלי פקֻדה, נכמרו רחמיו עליהם, וכאשר נבצר מכֹּח איש להמציא עזרה לאובדים, היה להם הדבר הזה לנחמה בצרתם, בהביטם אל צער האיש, אשר למענו חרפו את נפשותיהם, כי כל אחד מהם שמע את צעקת הקיסר וראה אותו קופץ בבהלה ומדבר על לב האנשים אשר מסביב להמציא רוָחה לאחיהם ככל אשר יש לאֵל־ידם. ולשֵׁמע צעקות הקיסר ולמראה יגון נפשו מת כל אחד ברצון, כי היה הדבר בעיניו כאֵבל נהדר על מותו. ואחדים נִצלו ממות־שׂרפה, בהִסּוֹגם אל קיר האולם הרחב. אולם היהודים שתו עליהם סביב, וזמן רב עמדו הרומאים הנפצעים על־נפשם עד אשר נהרגו אחד אחד.