מלחמת היהודים · פרק ו׳, י״ח

י. ובימים ההם יצא ממחנה היהודים איש אחד קטן בגופו (גוץ) וחדל־אישים במראהו, בן חשֻׁכִּים, אשר לא נמצאה בו אף אחת המעלות, ושמו יונתן, וקרב אל מצבת יוחנן הכהן הגדול והרבה לחרֵף בפה מדבּר עתק את מערכות הרומאים וקרא לגדול מקרב גבוריהם לצאת אליו למלחמה. רבים מאנשי־הצבא הרומאים, העומדים במקום ההוא, הביטו אל האיש בבוז, אלה חרדו למראה עיניהם, ואלה השיבו את הדבר אל לבם והשכילו להבין, כי לא טוב לצאת לקרָב עם איש הולך למות. כי הנואשים מישועה הם מרי־נפש, אשר לא ישובו מפני כֹל ולא יבושו גם מפני אלהים, ולא דבר־גבורה הוא, כי־אם מעשה עזות־פנים, לצאת למלחמה על אנשים כאלה, אשר מנצחם לא ימצא כבוד רב והנכשל בפניהם יגרום חרפה וגם רעה רבה לנפשו. זמן רב לא יצא אחד הרומאים אליו לקרב. והיהודי הִרבּה לשפוך עליהם לעג ולחרפם על מֹרך־לבם, כי היה בעל לשון מדברת גדולות ושונא הרומאים בנפש. לאחרונה קפץ אליו איש אחד מלהקות הרוכבים ושמו פוּדֶס, כי חרה אפו בו על דבריו ועל עזות פניו, ולמראית־עין בז ליהודי הזה קטן־הקומה, מבלי חשוב את דרכו. ובצאתו לקראת יונתן היתה ידו על העליונה בכל דבר, אך [חיש מהר] התכחש לו מזלו, והוא נפל ארצה ויונתן מהר לרוץ אליו והמיתו בחרב, ואחרי־כן עלה ועמד על נבלתו ונופף ביד־ימינו את החרב המלאה דם וביד־שמאלו את המגן והריע תרועת נצחון למול־צבא הרומאים והִרבּה להתפּאר במעשהו ולחלל ולגדף את הרומאים רואי המעשה. אך בעוד הוא מרקד [על החלל] ומפטיר בשפה, ירה בו אחד משרי־המאה, ושמו פְּרִיסְקוֹס, ופלח אותו בחץ. למראה הדבר הריעו הרומאים תרועת־שמחה והיהודים הרימו זעקת־שבר, ויונתן התעַות במכאוביו ונפל על נבלת שונאו ומת, ובזה הראה, כי עד מהרה בא במלחמה הגמול לאדם, אשר גבה לבו בעשותו חיל.