מלחמת היהודים · פרק ו׳, ט״ו

ז. בין כה וכה הרסו יתר אנשי חיל הרומאים את יסודות הבירה בשבעה ימים ופלסו דרך רחבה אל הר־הבית. כאשר קרבו הלגיונות אל החומה הראשונה, הסובבת את הר־הבית, החלו לשפוך סוללות. הסוללה האחת למול קרן חצר בית־ה׳ הפנימית אשר בפאת צפון־מערב, השניה למול האכסדרה אשר בצפון, ומשתי הסוללות הנשארות הֹעלתה האחת לעבר האולם המערבי בחצר בית־ה׳ החיצונה, והשניה - חוצה לה לפאת צפון. המלאכה הזאת התנהלה ביגיע רב ובזעת־אפים, כי היה על הרומאים להביא את העצים בדרך רחוקה מאה ריס, וכפעם בפעם מצאה אותם רעה מידי היהודים המגיחים עליהם פתאם. כי הרומאים, אשר ידעו, כי להם הנצחון, לא הִרבּוּ להזהר, בעוד אשר היהודים, הנואשים מישועה, הוסיפו עֹז במר־נפשם. מדי צאת אחדים מרוכבי הרומאים אל השדה ללקט עצים או מספוא, היו שולחים רסן מעל־פני סוסיהם ונותנים להם לרעות בשדה, והיהודים היו מגיחים מן העיר בהמון רב וחוטפים את הסוסים האלה. ובהִשָּׁנות המקרים כפעם בפעם חשב הקיסר, - וכה היה הדבר - כי קלוּת־דעת אנשי־צבאו גרמה לנזק הזה יותר מגבורת היהודים, וגזר אֹמר לענוש קשה את האשֵׁמים ולהעיר בזאת את לבות הנשארים לשמור על סוסיהם. הוא צוה להוציא להורג את אחד מאנשי־הצבא, אשר אבדו להם הסוסים, ובזה הפיל אימה על חבריו, והם החלו לשמור על הסוסים ולא נתנו אותם עוד לרעות בשדה, וגם יצאו לצרכיהם ברכבם על סוסיהם, כאִלו חֻבּרו להם. ככה הוסיפו הרומאים לצור על הר־הבית ולשפוך את הסוללות.