מלחמת היהודים · פרק ו׳, ט״ז

ח. וכעבור יום אחרי עלות הרומאים [אל הבירה] התאספו רבים מן המורדים, אשר החמס אזל מכליהם והרעב הציק להם, והתנפלו על שומרי הרומאים בהר־הזיתים, קרוב לאחת־עשרה שעות ביום. הם חשבו, כי יעלה בידם על־נקלה לבקוע להם דרך בין שורות הרומאים, בעלותם עליהם פתאם לעת אשר הם [נחים מעבודת היום ו]נפנים לצרכי־גופם, אולם הרומאים הכירו את דבר בואם ונזעקו מהרה מכל המשמרים הקרובים ועצרו בעדם, לבל יעפילו לעלות על מצודתם ולהבקיע אל מחנם. בין היהודים והרומאים התלקחה מלחמה קשה ואלה ואלה עשו גבורות, כי הרומאים נלחמו בחֹזק־יד וגם דעת המלחמה עמדה להם, והיהודים חגרו שארית חֵמות, ואיש לא יכול לעמוד מפני זעמם. הבֹּשת חִזקה את זרוע הרומאים הנלחמים, ואת גבורת היהודים חִזק המחסור (האֹנס), כי לחרפה נחשב בעיני הרומאים לתת ליהודים, הנלכדים כבתוך רשת, להמלט מן הפח. והיהודים ראו לפניהם רק דרך ישועה אחת, בהבקיעם את חומת הרומאים. לאחרונה פנו היהודים עֹרף ונלחצו אל הנחל, ואחד מרוכבי הרומאים ושמו פֵּדַנִּיּוּס קפץ אליהם על סוסו הדוהר באלכסון, ובשטף מרוצתו תפש את אחד האויבים, והוא עלם גבור־כח ומזֻין מכּף־רגלו ועד ראשו, באחזו אותו בעקבו, ומשך אותו למעלה. כה השכיל להטות את גופו מן הסוס בעצם מרוצתו וכה הפליא להראות את עֹצם תנופת ימינו וכֹח בשרו הרב וגם את גֹדל תבונתו במרכּב הסוס! כאדם אשר עלה בידו לגזול כלי־חמדה, מהר ונשא את השבוי אל הקיסר. וטיטוס התפלא לכֹח האיש, ועל התפוש הוציא משפט־מות על אשר נועז להרוס אל חומת הרומאים. והוא בעצמו שׂם את לבו לקרָבות בהר־הבית והאיץ את עבודת הסוללות.