מלחמת היהודים · פרק ו׳, י״ג

ה. וכאשר קרא יוסף לפני העם את הדברים האלה בשם הקיסר, בזו להם המורדים והעָריץ, בהאמינם, כי לא מרחמי הקיסר עליהם יצאו הדברים, כי־אם ממֹרך־לבו. וכראות טיטוס, כי לא יחמלו האנשים על נפשותיהם ולא יחוסו על ההיכל, צוה בלי־חמדה לחַדש את המלחמה. הוא לא יכול לעלות על המורדים בכל חילו הרב, כי צר המקום לשאת את כל המונו, ועל־כן בחר לו את הטובים והגבורים אשר בכל מאה ומאה מאנשי־חילו, והפקיד אלף אלף איש מהם על־ידי שר־אלף, ובראש כֻּלם העמיד את צֵרֵאלִּיס וצוה עליו להתנפל על שומרי המקדש בתשע שעות בלילה. וגם הוא לא הסיר מעליו את נשקו ואמר לצאת במלחמה אִתּם יחד. אולם אוהביו מנעו אותו מלמלא את חפצו מפני גֹדל הסכנה, וגם שרי־החַיָּלים הניאו אותו ממחשבתו, באמרם אליו, כי ייטיב לעשות בהשארו בבירה, לשפוט משם את מעשי אנשי־הצבא, מאשר יֵרד אל המלחמה וישים את נפשו בכפו. כי בראות עיני אנשי־הצבא את הקיסר בכל עת המלחמה, יתנדבו לעשות חיל. הקיסר הטה אזנו לדברים האלה והודיע את אנשי־הצבא, כי רק לדבר הזה יִשָּׁאר ולא יֵצא אִתּם להלחם, למען יוכל לשפוט למראה־עיניו את מעשי גבורותיהם, וכל איש גבור־חיל לא ישוב בטרם ישא מַשׂאת מאִתּוֹ, והירא ורך־הלבב לא יִפָּטר מעֹנש, כי הוא יהיה שופט נאמן ועֵד־ראיה לכל הדברים אשר יַעֲשׂוּ, הוא האיש, אשר בידו לענשם או לשַׁלם להם בעד מפעליהם. בדברים האלה שלח מעל פניו את האנשים לקשור את המלחמה, והוא הלך אל מקום־צופים בבירה (באנטוניה) ומשם חכה בקֹצר־רוח למעשים העתידים לבוא.