מלחמת היהודים · פרק ו׳, י״א

ג. וטיטוס צוה להשיב את האנשים מגוֹפנא ולהעבירם יחד עם יוסף מסביב לחומה, למען יראו פניהם לעיני כל העם, ומני אז הוסיפו רבים לנפול אל הרומאים. הבורחים התאספו כֻלם יחד והתיצבו לפני מערכות הרומאים והתחננו אל המורדים בבכי ויללה: ״אנא, פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר־אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה - צאו כלכם מהר־הבית והשאירו את בית המקדש לפלֵטה, כי לא יערבו הרומאים את לבם לשרוף את המקדש, אם לא תחזק עליהם יד האֹנס״. אולם בדברים האלה רק העלו את חמת המורדים, ואלה חרפו אותם בקול גדול והציגו לפני שערי המקדש את כלי־הקלע המהירים ואת זורקי החניתות (קַטַּפּוּלְטוֹת) ואת הבליסטראות, עד כי נראה כל הר־הבית מסביב כדמות שדת־קברות מרֹב הפגרים. וההיכל דמה לבית־משמר־הקברות. הם קפצו אל הקֹדש ואל המקומות האסורים למדרך־רגל בכלי־נשקם, וידיהם מגֹאלות בדם אחיהם הנרצחים; וכֹה עצמו תועבותיהם, עד אשר עלה קצף הרומאים בראותם, כי הם מטמאים את קדשיהם בזדון, - כקצף אשר היו היהודים קוצפים על הרומאים, לוּ באו אלה לחלל את מקדשם. כי מאנשי צבא הרומאים לא נמצא אף אחד, אשר לא הרים את עיניו אל־בית־המקדש ברעד ולא התפלל, כי ישובו השודדים ממזמתם הרעה, טרם יבוא השבר האחרון.