מלחמת היהודים · פרק ו׳, י׳

ב. את הדברים האלה קרא יוסף בקול נהי ובדמעות על עיניו, עד אשר שם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבּר. הרומאים נדו לו בצרתו והשתוממו על מערכי־לבו. אולם אנשי יוחנן הוסיפו עוד רֹגז על הרומאים ותשוקתם בערה בהם לתפוש אותו (את יוסף) בכפם. אך דברי יוסף עשו רֹשם על נדיבי ירושלים. אמנם מקצתם לא נועזו עוד להמלט על נפשם, כי אימת משמרות המורדים היתה עליהם, ועל־כן נשארו בירושלים, אף כי היטיבו לראות מראש את אחריתם הרעה ואת אבדן העיר. אולם נמצאו בקרבם גם אנשים, אשר שמרו את שעת־הכֹּשר לצאת מן העיר לבטח, וברחו אל הרומאים. במספרם היו יוסף ויהושע הכהנים הגדולים וגם בני כהנים גדולים, הלא הם שלשה בני ישמעאל, אשר נכרת ראשו בקירֵינֵי, וארבעת בני מתתיהו, ובן אחד של מתתיהו אחר, אשר ברח אחרי רצח אביו, אשר המיתוֹ שמעון בן גיורא על שלשת בניו, כאשר סֻפּר למעלה. ויחד עם הכהנים הגדולים ברחו עוד רבים מנדיבי העם אל הרומאים. והקיסר האיר להם את פניו, ובדעתו, כי לא ינעם להם לשבת בקרב בני־הנכר, אשר דתיהם זרות להם, שלח אותם אל עיר גוֹפנא ויעץ להם להשאר שם ולחכות, עד אשר יונח לו מן המלחמה, ואז יקים את כל אחד מהם על נחלתו. העצה הזאת מצאה חן בעיניהם, והם יצאו אל העיר הקטנה הנתונה להם, לשבת בה בשלום ובבטח. אך כאשר לא הוסיפו האנשים להִרָאות העבירו המורדים קול, כי עוד הפעם נשחטו הבורחים, וגלוי היה, כי זממו בזאת להפיל אימה על יתר האומרים לברֹח. וגם הפעם הצליחו בערמתם זמן־מה, כאשר הצליחו לפנים, והיהודים יראו לנפשם וחדלו לברֹח אל הרומאים.