מלחמת היהודים · פרק ו׳, ט׳

טיטוס צוה להרוס את הבירה, ושלח את יוסף לדבר עוד הפעם אל המורדים דברי־מוסר.א. וטיטוס צוה על אנשי־הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרֹא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה־עשר לחדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), שבת קרבן־האלהים, הנקרא בשם קרבן־התמיד, מחֹסר אנשים [הראוים להקריבו כהלכה] והעם התעצב על זה מאד. הוא צוה את יוסף לדבּר אל יוחנן עוד הפעם כדברים הראשונים לאמר: ״אם תקף עליך יצרך הרע לעשות מלחמה, הלא יש לאל־ידך לצאת עם כל הרוצים להלחם, מבלי להחריב את העיר ואת ההיכל עמך יחד, ולא תטמא את המקדש ולא תנאץ את האלהים; והרשות נתונה לך לחַדש את עבודת הזבחים הנפסקת בידי אנשים, אשר תבחר מקרב היהודים כטוב בעיניך״. ויוסף בחר לו מקום, אשר משם יִשָּׁמע קולו לא באזני יוחנן בלבד, כי־אם גם באזני יתר היהודים, וקרא עברית את הדברים, אשר שָׂם הקיסר בפיו, ועוד הרבה תחנונים לרחם על עיר־האבות ולהפיץ את האש, אשר כבר לחכה את ההיכל, ולהקריב לאלהים את הזבחים. העם נכלם מדברי יוסף והחריש. והעָריץ הִרבּה לחרף ולקלל את יוסף, ולאחרונה הוסיף, כי אינו ירא פן תפול העיר, אשר היא נחלת אלהים. ויוסף ענהו קול גדול, לאמר: ״אמן ואמן! הן אתה שקרת על טהרת העיר הזאת למען אלהים, ובית־המקדש לא נטמא בידיך, ולא חטאת לאשר אתה מקוה לעזרתו הפעם. והוא מקבל את לחם־אִשו כחֹק. הוי, כבד־עון, הן אם יגזול ממך איש את לחם־חָקך, חשוב תחשבהו לאויב לך, ואתה קובע את האלהים ועושק את קרבנות־ניחוחיו מימי עולם - ועודך נושא את נפשך אליו, כי יהיה לך לעזר במלחמה? ואיך תאמר לשית חטאת (חטאתך אתה) על הרומאים, אשר הם מכבדים את דתנו עד היום הזה ומחזקים [את דבריהם עליך] להקריב לאלהים את הזבחים, אשר השביתו ידיך? ומי לא יאָנח ולא יתאבּל על התמורות המוזרות שהיו בעיר, בראותו את הנכרים והשונאים מבקשים לכפר על פשעיך, ואתה, איש [יהודי מבטן ומלדה], אתה, אשר גדלת על חֻקי התורה בועט בחקים האלה, יותר מכל בני־הנכר, אולם גם לך, יוחנן, לא יהיה הדבר לחרפה, אם תשוב ממעשיך הרעים לעת אשר קרב הקץ. הואילה להציל את העיר! ויהיה לך יכניה מלך יהודה למופת נאה: הן כאשר עלה עליו מלך בבל למלחמה, מהר לצאת אליו בטרם תפול העיר בידי אויביו, ובחר ללכת בשביה יחד עם בני־ביתו, כי לא רצה לתת את המקומות הקדושים האלה בידי השונא ולראות את בית־האלהים בוער באש ועל־כן נשאר שמו לברכה בדברי־הקֹדש בפי כל היהודים וזכרו לא ימוש כל ימות עולם וכבודו יהיה חדש עמו, כי דור לדור יספר תהלתו לנצח נצחים. מה נאה הוא המופת הזה, והן עליך לעשות כמוהו, גם אם ידוע תדע, כי בנפשך הדבר! אולם אני נותן לך ערֻבּה, כי תמצא חנינה בידי הרומאים, זכור, כי פי אחיך מדבּר אליך את העצה הזאת, כי יהודי אני, המבשר לך [את ישועתך], ועליך לשים אל לבך, מי הוא יועצך ומאין בא. כי לא בחרתי להשאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכּר לעמי ואשכח את אבותיו. הנה אתה מחרף אותי עוד הפעם ומקלל אותי בקול גדול. אכן ראוי אני לעֹנש גדול מזה, אשר באתי להוכיחכם בדברים, למרות הגזרה אשר יצאה עליכם, ונסיתי להציל את האנשים, אשר נחתּם גזר־דינם בידי אלהים! מי לא יֵדע את כתבי נביאינו הקדמונים ואת החזון אשר נשאו בימיהם על העיר האֻמללה הזאת? והנה דבר החזון נמלא הפעם! הלא הם, אשר ראו את העתידות, כי נפול תפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו. והטרם מלאה העיר יחד עם הר־הקֹדש חללי ידיכם? הנה אלהים, הוא ולא אחר, מעלה עליכם עם הרומאים את האש לטהר את המקדש ולכלות מעל־פני האדמה את העיר המלאה תועבות גדולות כאלה.״