מלחמת היהודים · פרק ה׳, ס״ה

ז. ולמה עלי לספר את כל הצרות לאחת אחת? בימים ההם נמלט אל טיטוס מנוח בן אלעזר וסִפּר, כי דרך שער אחד משערי העיר, אשר הָפקד עליו לשמרו, הוצאו אחד־עשר רבוא וחמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים חללים מן היום, אשר בו שׂמו הרומאים את מחנם בקרבת העיר, הוא הארבעה־עשר לקסַנתּיקוס (ניסן) עד ראש־חדש פַּנֵּמוֹס (תמוז), וכל ההמון הזה היו עניים בלבד, והנה האיש הזה לא עמד על הפגרים ברצותו למנותם, רק עשה זאת באֹנס, בשַׁלמו שכר [למוציאי הפגרים] מכסף הצבור. ואת יתר האנשים קברו בני־ביתם. ודרך הקבורה היה להוציא את המתים מתוך השער ולהשליכם למטה. ואחרי מנוח נמלטו רבים מנשואי־הפנים והודיעו, כי ששים רבוא מתים הָשלכו משערי ירושלים ומספר יתר חללי הרעב הוא לאין־חקר. כאשר כשל כֹּח האנשים להוציא את גוִיות המתים העניים, צברו אותן צבורים צבורים בבתים הגדולים אשר בעיר וסגרו על הפגרים. איפת־חטים אחת נמכרה בככר־כסף, ואחרי־כן, כאשר נסגרה העיר בדָיֵק, ולא יכלו עוד יושביה ללקט להם ירקות, גדל המצוק ועלה למעלה ראש, עד אשר בדקו את תעלות־השופכים וחפשו בגללי־הבקר להוציא משם דבר אשר יֵאָכֵל. והדברים, אשר היו לגֹעל־נפש לכל רואיהם לפנים, נעשו עתה למאכל־העם. כשמוע הרומאים את הדבר הזה, נדו לאסון העם, אולם המורדים, אשר ראו את הדברים בעיניהם, לא שבוּ ממעשיהם, כי־אם החזיקו במרדם, עד אשר הגיעה הרעה גם אליהם. כי הגזרה, שנגזרה על העיר, אשר קרב לבוא קִצה, הכתה את עיניהם בסנוֵרים [ולא ראו ולא שׂמו אל לב].