מלחמת היהודים · פרק ה׳, ס״ד

ו. וכאשר לא השיגה עוד יד יוחנן לגזול (מאת העם), שׂם את פניו למעול בקדשים וצוה להַתּיך רבים מקדשי ההיכל והרבה כלי־שרת לעבודת אלהים, את הקנקנים והקערות והשלחנות, וגם על מזרקי־היין, אשר שלחו הקיסר אוגוסטוס ואשתו מתנה אל בית־המקדש, לא חמלה עינו. והנה מלכי הרומאים כבדו את ההיכל תמיד והוסיפו עליו פאר, ועתה בא היהודי הזה וגזל את מתנות הזרים, ואל העומדים עליו אמר, כי במלחמה לשֵׁם־שמים מֻתָּר להשתמש בקדשי־שמים ולמגִני ההיכל המשפט לקבל ממנו את לחם־חֻקָּם. על־כן הוציא גם את יין־הקֹדש ואת השמן [הכתית], אשר שמרו אותם הכהנים להקריבם על עולת־התמיד - והם נמצאו בבית־המקדש לפנים - וחִלק אותם לאנשי־המונו, ואלה משחו את בשרם בלי אימה בשמן־הקֹדש ושתו מיין־הנסכים [לרויה]. אמנם אין בכֹחי לעצור בדברים, אשר שׂם בפי יגון־נפשי! אני חושב, אשר לו פִגרו הרומאים לקחת את נקמתם באנשי־הבליעל, כי אז פתחה האדמה את פיה ובלעה את העיר, או בא עליה מבול סוחף והציף אותה, או הברקים, אשר ירדו לפנים על סדום מן השמים, שׂמו אותה לבער. כי נמצא בקרבה דור רשע, אשר הִרבּה להכעיס את אלהים מהדורות החטאים, אשר נדונו בעֳנָשׁים האלה, ובשגעון הדור החוטא הזה נספָּה העם כֻּלּוֹ.