מלחמת היהודים · פרק ו׳, א׳

תלאות היהודים עברו כל מדה. הרומאים התנפלו על הבירה.א. וצרות ירושלים עצמו מיום ליום, כי כאשר גדלו התלאות עלה גם רֹגז המורדים, והרעב, אשר שת קציר לעם, כבר החל להציק גם להם. מראה ערֵמות הפגרים הרבים היה לזוָעה לעין־רואה, וצחנתם הֶעלתה רוח־קטב, ותִלי הגוִיות היו למכשול לאנשי־המלחמה בהגיחם מן העיר, כי היה עליהם לדרוך על חללים, כמעשה הלוחמים במערכה, הבוקעים להם דרך ביום הרג רב. אך גם בבוססם את הגויות לא סמרו שערותיהם ולא התעוררו רחמיהם, אף לא ראו אות, מבַשׂר רעה בַּחרפה, אשר הביאו על המתים, ובידים מגֹאלות בדם אחיהם רצו משערי העיר להתגרות מלחמה באויביהם, כאִלו אמרו ליַסר את האלהים על אשר האריך להם במדת־דינו. כי לא תקוה לנצחון הוסיפה עוד להפיח עֹז בלב המורדים, כי־אם היאוש מכל ישועה יצא לפניהם במלחמותם. ואף כי עבדו הרומאים עבודת־פרך בהביאם את העצים ממרחק, עלה בידם להשלים את עבודת הסוללות מקץ עשרים ואחד יום, אחרי חשׂפם - כאשר אמרתי למעלה - את כל הארץ מסביב לעיר במרחק תשעים ריס. ומראה הארץ עורר חמלה בלב כל רואה, כי בהִגָּדע כל האילנות במקומות, אשר עטו לפנים עצי־פרי ופרדסים, נהפכה כֻלה לשאִיָּה. וגם האישׁ הנכרי, אשר ראה לפנים את ארץ יהודה ואת מגרשי ירושלים כלילי־היֹפי והביט עתה אל המקומות האלה בחֻרבנם, לא עצר כֹּח למנוע קולו מבכי ולהבליג על אנחותיו למראה המהפכה הנוראה הזאת. כי מחתה המלחמה את כל עקבות הדַר העיר לפנים, ולוּ הגיע שמה פתאֹם איש, אשר ידע את המקומות האלה לפנים, כי אז נבצר ממנו להכירם, ובדרוך רגליו על אדמת ירושלים היה עליו לבקש את מקומה אַיּוֹ.