מלחמת היהודים · פרק ה׳, ס״ג

ה. וכאשר נודע לטיטוס דבר התועבה הזאת, כמעט אמר בלבבו להקיף את האשֵׁמים בגדוד רומאי ולהמית את כֻּלם כרגע - לולא שָׂם לבו אל ההמון הרב של הנבָלים וראה, כי מספר חַיבי־העֹנש גדול הרבה מונים ממספר הנרצחים. הוא קרא לשרי צבאות הברית ולראשי הלגיונות - כי גם על אחדים מאנשי־הצבא הרומאים יצא שֵׁם רע בדבר הזה - ודִבּר קשות עם כל אחד מהם, באמרו, כי רע בעיניו דבַר התועבה הזאת, אשר עשו אנשים נלחמים תחת דגלו למען סָפק־בצע ולא בושו מפני כבוד כלי־נשקם, העשוים גם הם כסף וזהב. ואת הערבים והסורים יִסר טיטוס על אשר הם חושבים בצאתם למלחמה שאינה שלהם, כי להם המשפט לעשות ככל אַוַּת נפשם הרעה, ואחרי־כן הם תולים את אכזריותם ואת שנאתם ליהודים ברומאים, וככה דבק השם הרע גם באנשים מקרב הצבא (הרומאי). הוא אִיֵּם עליהם, כי יעשה משפט־מות באיש, אשר יוסיף לעשות דבר תועבה כזאת, ועל אנשי־הצבא צוה לחקור אחרי הנחשדים ולהביאם אליו. אך נראה, כי חמדת־הכסף בָּזָה לכל עֹנש, ונוראה היא התשוקה הנטועה בלב האדם למצֹא שלל, ואין תאוה מעבירה אותו מן העולם כאהבת הבצע, כי ליתר תאוותיו יש מדה וגם היראה מכניעה אותן. ואמנם הדבר הזה היה אצבע אלהים, אשר שפט את כל העם לכליון, והפך כל נתיב־ישועה לדרך־מות. כי גם אחרי אשר אסר הקיסר לעשות את הדבר במוראי־מות עוד נועזו האנשים לשלוח יד בבורחים בלאט. עוד טרם הספיקו הנמלטים מתוך העיר להֵראות לעיני הרומאים, פגעו בהם הנכרים (הלועזים, הברברים) ושחטום, בהביטם כה וכה, אם לא יראה את מעשיהם אחד הרומאים, ואחרי־כן שסעו את החללים להוציא מהם את הבצע המגֹאל בדמים, כי מתי־מספר היו האנשים, אשר נמצא זהב בקרבם, ומרביתם היו חללי התקוה הכוזבת. האסון הזה עצר בעד רבים מן העם, אשר אמרו בנפשם לברוח ולנפול אל הרומאים.