מלחמת היהודים · פרק ה׳, נ״א

ג. בימים ההם בא אל מחנה הרומאים אנטיוכוס אֶפִּיפַנֶּס עם אנשי־צבא מזֻיָּנים רבים ועם גדוד שומרים לראשו הנקראים ״מקדונים״, כֻּלּם בני גיל אחד, גבוהי־קומה, אשר זה לא כבר יצאו משנות הילדות, מזֻיָּנים ומחֻנכים כדרך המקדונים, ועל־כן נקראו בשם הזה, אף כי רבים מהם לא היו מבני העם הזה. מושל קֻמחי (קוֹמַגֵּנֵי), עד שבגד בו גורלו, היה המאֻשר בכל המלכים אשר תחת שלטון הרומאים; רק לעת זקנתו הוכיח גם הוא, כי לא יאות לאדם להקרא ״מאֻשר״ עד בוא יומו. בן המלך הזה, אשר בא אל מחנה הרומאים בעצם עת גדֻלת אביו, הודיע, כי הוא משתומם מאד על אשר הרומאים מתרַפּים להבקיע אל החומה. הוא היה גבור־מלחמה ועז־נפש מאד מתכונתו, ורק פעמים מזער נכשל במעשי אֹמץ־רוחו. טיטוס צחק וענהו: ״הן עבודה אחת לשנינו״. ולדברים האלה מהר אנטיוכוס עם המקדונים אל החומה. בהיותו איש־חיל מלֻמד־מלחמה הצליח להזהר מחִצי היהודים בעת יְרוֹתוֹ בהם. אולם הצעירים אשר עלו עמו נגפו כֻלּם ורק מתי־מספר שָׂרדו מהם. הם בושו, כי הבטיחו [את הרומאים] על שקר, וחרפו את נפשם במלחמה, ואחרי־כן שבו מכֻסי־פצעים והוכיחו בזה, כי גם המקדונים האמתיים, הרוצים לנצח את אויביהם, לא יצליחו בחפצם באין מזל אלכסנדרוס [הגדול] הולך לפניהם.