מלחמת היהודים · פרק ה׳, נ״ב

ד. והרומאים החלו לשפוך את הסוללות בשנים עשר לחֹדש ארטֶמיסיוֹס (אִיָּר) וכלו את עבודתם בעמל רב בעשרים ותשעה לחֹדש, אחרי יגעם שבעה־עשר ימים רצופים. ארבע סוללות גדולות שפכו הרומאים ושתים מהן כוננו למול הבירה, האחת היתה מעשה ידי הלגיון החמישי בתוך הברֵכה הנקראת בשם סְתְּרוֹטִיּוֹס, והשניה - נעשתה בידי הלגיון השנים־עשר והיתה רחוקה ממנה עשרים אמה. רחוקה הרבה משתי אלה היתה הסוללה, אשר עשה הלגיון העשירי בצד צפון, במקום הנקרא ברכת־השקֵדים, ובמרחק שלשים אמה ממנה שפך הלגיון החמשה־עשר סוללה בקרבת מצבת הכהן הגדול. הרומאים הקריבו את כלי־הרעש (לנפץ את החומה), אך יוחנן חתר חתירה תחת יסודות אנטוניה עד מקום הסוללות וסתם את חלל המחתרת במוטות, ובהביאו שמה עצים משוחים בזפת ובגפרית, הציתם באש, וכאשר אכלה הלהבה את המוטות, נפלה המחתרת כֻּלּה תחתיה, ובקול רעש גדול התפוצצה הסוללה ושקעה בתוכה. לראשונה התרומם רק עשן ואבק, כי כמעט נחנקה האש תחת מעי־המפֹלה. אולם כאשר היו גם עצי הסוללה השוקעת למאכלת־אש. פרצה הלהבה החוצה, ופלצות אחזה את הרומאים למראה הדבר אשר נעשה פתאֹם, וכאשר הכירו את דבר המזמה, נפל לבם בקרבם, כי נכזבה תקותם לעתיד אחרי המקרה הזה. הם חשבו, כי אך למותר הוא להם לעמוד עתה בפני האש, כי מה בצע בכַבּותם אותה, אחרי אשר היו הסוללות לבָער.