מלחמת היהודים · פרק ה׳, נ׳

ב. אולם המורדים לא רצו להנחם על מעשיהם למראה הפרענות הזאת, ונהפוך הוא, כי התחכמו עוד לתת בזה לקח־חכמה ליתר העם. הם סחבו אל החומה את קרובי הבורחים ואת יושבי העיר, האומרים לכרות ברית עם השונאים, והראו את כל היסורים, אשר סבלו הנמלטים אל הרומאים, וספרו להם, כי אלה המעֻנים באו להתחנן על נפשם ולא היו שבויי־מלחמה. בדבר הזה השיבו אחור ידי רבים, אשר היו עתידים לנפֹּל אל הרומאים, עד אשר נגלה דבר־אמת. כי גם אחרי כל אלה נמלטו אנשים רבים לקראת השפטים אשר חכו להם, בחשבם, כי המות בידי האויבים יניח להם ממצוקות הרעב. טיטוס צוה לקצץ את ידי רבים מהנתפשים, למען לא יחָשבו בעיני־בני העיר כפליטים, אשר נפלו אל האויב בשלום, ולמען יאָמנו דבריהם למראה מכאוביהם. הוא שלח אותם אל שמעון ואל יוחנן לדרוש מהם, כי ישבתו הפעם מריב ולא יאלצו אותו להחריב את העיר, ואם ינחמו על מעשיהם, יפדו בדבר הזה את נפשותיהם ממות ואת עיר אבותיהם הגדולה מחרבן ובבית־המקדש לא תדרוך רגל זרים. ויחד עם זה הלך וסבב טיטוס בסוללות והאיץ בעושי־המלאכה, להראות, כי ישקוד על דברו לעשותו. לשֵׁמע הדברים האלה קללו העומדים על החומה את הקיסר ואת אביו וקראו בקול: ״בוז נבוז למָות ויקר הוא בעינינו מן העבדות, ועל־כן נוסיף להרע לרומאים בכל כֹּח־ידנו כל עוד נפשנו בנו. מה לנו ולעיר־קדשנו, אשר אומר אתה, כי חָרֹב תחרב, הן יש לאלהים מקדש נעלה על ההיכל הזה - העולם כֻּלו. ואמנם גם ההיכל הזה ינצל בידי השוכן בו, ואם יהיה אלהים בעוזרינו, נצחק לכל מורָאיך, כי לא תמצא ידך לבצע את דברך. הן קץ כל מעשה הוא בידי אלהים״. ככה צעקו האנשים ועֵרבו את דבריהם בחרפות ובגדופים.