מלחמת היהודים · פרק ה׳, מ״ט

היהודים נצלבו למול החומה. אנטיוכוס אפיפנס. היהודים הרפו את בניני המצור אשר לרומאים.א. והסוללות, אשר צוה טיטוס לשפוך על העיר עלו למעלה, אף כי הרבו היהודים אשר על החומה להשחית באנשי־צבאו. הוא שלח להקת־רוכבים וצוה עליה לארוב בעמקים לאנשים היוצאים מן העיר ללקט להם אֹכל. במספר המלקטים האלה היו גם אחדים מאנשי־המלחמה, אשר לא עצרו כח למצֹא להם טרף בחמס־ידם, ויתרם היו עניי־העם, אשר נמנעו לנפֹּל אל הרומאים, ביראם פן תמצא רעה את בני־ביתם, כי לא קוו אשר יעלה בידם להִסָּתר מן העיר בברחם יחד עם נשיהם ובניהם, וגם לא מִלא לבם אותם לעזוב את אלה בידי השודדים, פן ימיתו אותם על מנוסתם הם. הרעב הוסיף להם אֹמץ לצאת מן העיר, אבל כאשר יצאו ממנה בהחבא נגזר עליהם לנפֹּל בידי הרומאים. ובעת התּפשם בכף עמדו על נפשם מפני האֹנס, כי יראו את המות. ואחרי אשר עמדו במלחמה נדמה להם, כי עברה שעת־הכֹּשר לבקש רחמים. על־כן דשו הרומאים את בשרם ועִנו אותם בכל יסורי־מות וצלבו אותם למול החומה. אף כי חמל טיטוס על האמללים האלה - כי מספר הנתפשים הגיע עד חמש מאות בכל יום, ולפעמים עָצם מספרם יותר - לא ראה דרך אחרת לפניו, כי לסכנה נחשב בעיניו להוציא לחפשי אנשים, אשר נתפשו בחֹזק־יד, וגם לא יכול לשום משמר על רבים ועצומים כאלה, אשר נדמו כאלו הם שומרים לשומריהם. ועוד יותר לא מלאו לבו למנוע את הדבר, כי אמר לתת במחזה הזה מופת ליהודים אשר בעיר, למען ידעו, כי סופם יהיה כסוף האנשים האלה, אם לא יסגירו את עצמם בידו. בחמתם ובשנאתם ליהודים הרבו אנשי־הצבא להתעלל בנתפשים וקבעו את כל אחד בצלב בדרך אחרת, וכאשר עצם מספר הנתפשים, צר המקום לצלבים, אף לא נמצאו דֵי צלבים לגופות המוּקעים.