ב. בארבעה ימים כלו הרומאים לשלם לאנשי־הצבא אשר בכל לגיון ולגיון את משׂכֻּרתם, וביום החמישי ראה טיטוס, כי אין איש יוצא אליו מהיהודים לדַבּר שלום, וחצה את צבאו והחל לשפוך סוללות על הבירה (מצודת אנטוניה) ועל מצבת יוחנן [הכהן הגדול], כי מצד המצבה הזאת חשב לכבוש את העיר העליונה, ומצד הבירה את הר־הבית, - וכל עוד לא נפל הר־הבית בידו לא יכול להשתרר על העיר לבטח. בכל אחד משני המקומות האלה נשפכו שתי סוללות, אחת לכל לגיון. האדומים ואנשי־המלחמה, פקודי שמעון [בן גיורא], הגיחו מן העיר להשיב אחור את ידי עושי המלאכה על־יד המצבה, ואת העובדים על־יד הבירה עצרו אנשי יוחנן והמון הקנאים. ולא בקלע־היד לבד הפליאו להעזר ממרום שבתם, כי־אם גם במכונות־המלחמה קשתה ידם על הרומאים, יען כבר למדו ידיהם לעבוד עבודתן, כי בעשותם בהן יום־יום קנו להם נסיון. שלש מאות כלי־קלע מהירים וארבעים בליסטראות (רומי־אבנים) היו להם, ובאלה הכשילו את כֹּח הרומאים בשפכם את הסוללות. וטיטוס ידע, כי ישועת העיר תהיה לו לברכה וחרבּנה יהיה לו לקללה, ובעוד הוא מחזק את עבודת המצור לא שב ממחשבתו לדבּר על לב היהודים, כי יקחו מוסר, ואל מעשיו צרף גם עצה טובה, ובדעתו, כי יש אשר הדבר [הנכנס אל הלב] מפליא לעשות מן החרב, פנה אל הלוחמים להסגיר בידו את העיר, אשר כבר נכבשה כמעט, וגם שלח את יוסף לדבר אתם בשפת אבותיהם, אולי יטו אזנם לדברי אחיהם בן־עמם.
מלחמת היהודים · פרק ה׳, מ״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · The Jewish Wars, trans. Y.N. Simhoni, Warsaw, 1923
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מלחמת היהודים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
