מלחמת היהודים · פרק ה׳, מ״ב

ג. יוסף סבב את החומה ותר לו מקום, אשר יִשָּׁמע ממנו קולו ולא ישיגהו שם חץ שלוח, והרבה לדַבּר תחנונים אל יושבי העיר לאמר: ״חוסו על נפשותיכם ועל נפשות אחיכם, חוסו על עיר אבותיכם ועל מקדשכם, ואל תהיו קשים ורעים להם מהנכרים (האויבים). הן אין לרומאים חלק ונחלה ביניכם, ובכל־זאת הם מכבדים את מקדשי שונאיהם, ועד היום הזה לא שלחו בהם את ידיהם לרע, ורק אתם לבדכם, אתם שתילי המקומות הקדושים האלה, נושאים את נפשכם להחריבם, וגם אם תעמוד להם הצלה [לא מידכם תבוא]. הן עיניכם רואות, כי חומותיכם הגדולות והבצורות כבר נפלו, והחומה הזאת הנשארה היא רפה ודלה מהנכבשות. שימו אל לבכם, כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעֻלם מתמול־שלשום. אם גם טוב ויפה להִלחם בעד החֵרות - הנה הדבר הזה הוא נאה לכתחלה. אולם מי שכרע פעם אחת ונכנע זמן רב, ואחרי־כן הוא מנסה לפרק את העֹל מעל צואריו, עושה מעשה־מי שמתהפך בחבלי מות ולא מעשה אוהב החרות. אמנם יאות לנַבּל כבוד אדונים רפי־ידים, אבל לא להרים יד במושלים, אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם, אשר נמלטה משבט הרומאים, מלבד מקומות השרב או הקרח, אשר אין בהם חפץ? בכל מקום עבר המזל אליהם (תפשו את השלטון) והאלהים השׂם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה. גם לחית הארץ וגם לבני־האדם נתן חֹק ולא יעבור, כי עליהם להכנע בפני התקיפים מהם והשליט בקרבם הוא אשר לו עצם הנשק. על־כן נכנעו גם אבותינו לפני הרומאים, אף כי היו גדולים וטובים ממנו ברוחם ובכח גופם ובכל חֹסן, ולולא ידעו, כי האלהים עוזר לרומאים, כי אז לא עשו כדבר הזה, ואתם אומרים להתחזק ולעמוד בפני הרומאים ובמה תשימו מבטחכם? הן כבר נלכדה העיר ברֻבּהּ, ואם גם נשאר עוד חלק החומה לעומדים מבית, הן מצבם קשה ממצב שבויי־מלחמה. כי לא נעלם מעיני הרומאים דבַר הרעב אשר בעיר, האוכל עתה את בשר העם, ולא יארכו הימים והוא יגע גם עד נפש אנשי־המלחמה. והלא אם יחדלו הרומאים להרעיש את חומת העיר ולא ישתערו עליכם בחרבות שלופות, הנה אויב נורא רובץ בקרבכם מבית, אשר לא תוכלו לו במלחמה, והוא הולך הלוך ועצום משעה לשעה. האמנם תקחו חרב בידכם להלחם גם ברעב, ורק אתם לבדכם מכל בני־האדם תעצרו כח לכבוש את זלעפותיו? מה טוב יהיה לכם בהנחמכם על מעשיכם עד אשר לא יבוא קץ האסון, ותבקשו ישועה כל עוד יש לאֵל־ידכם להשיגנה. כי לא יזכרו לכם הרומאים את מעשיכם הראשונים, אם לא תקשו את לבבכם עד הקץ, כי מתכונתם הם מתונים בנצחונם ודרכם לכבוש את כעסם בפני תועלתם. הן לא יהיה להם הדבר לתועלת בכבשם עיר ריקה מאדם וארץ שאיה, ועל־כן רוצה הקיסר לתת לכם את בריתו שׁלום. אולם לא יציל ממות נפש־אדם, אם יכבוש את העיר בחֹזק־יד, ועל כֹּל יקשיח את רחמיו מהאנשים, אשר לא הטו אֹזן לקולו בדברו טוב אליהם בעת צרתם הגדולה. הלא מפלת שתי החומות הראשונות היא ערֻבּה נאמנה, כי בעוד זמן מצער תִּכָּבש גם החומה השלישית, ואף אם לא יצליח כל כלי־משחית לערער את מבצרכם, הנה הרעב ילחם בכם לרומאים.״