מלחמת היהודים · פרק ה׳, מ׳

טיטוס הרפה מעט מעבודת המצור, ובראותו כי לא נפל רוח היהודים, חִזק את המצור מחדש ושלח את יוסף לדַבּר שלום אל אחיו.א. טיטוס גמר להִנפש מעט מעבודת המצור ולתת בזה זמן למורדים להשיב את הדבר אל לבם, אולי יכנעו מפניו בראותם את הריסות החומה השניה או ביראתם מפני הרעב - באשר לא יספיק החמס את צרכיהם לאֹרך ימים. בזמן המרגוע הזה מצא טיטוס חפץ, כי הגיע יום השִׁלום, אשר בו היה חק לרומאים לשקול על־ידי אנשי־הצבא את משכֻּרתם. הוא צוה על שרי החַיָּלים לסדר את הצבא במקום נשקף לעיני האויבים ולתת לכל אחד את מכסת הכסף. ואנשי־הצבא עברו כחֹק עם חרבות שלופות מנדניהן וחמושים בכל כלי־נשקם, והרוכבים הוליכו את סוסיהם הערוכים למלחמה. והככר אשר לפני העיר הבריק למרחוק מנֹגה הכסף והזהב [של כלי־הנשק], ולא היה כמראה הזה מחזה־שעשועים לרומאים [לשַׂמח את לבם] וחזון אימה לאויבים. כל החומה הישנה ורוח הצפון אשר להר־הבית כֻּסו אנשים, אשר נהרו לראות במחזה. ומרחוק נראה, כי כל הבתים היו מלאים אנשים נטויי גרון, ונדמה, כי לא נמצא מקום בעיר, אשר לא כסו אותו המונות אדם. מחִתּה נוראה נפלה גם על אבירי־הלב למראה החיל הגדול הזה וברַק נשקו והדרת מערכותיו. ואני חושב, כי גם המורדים נִחמו על מעשיהם למחזה הזה, לולא זכרו את הרעה הגדולה, אשר הביאו על העם, ונואשו מתקותם לקבל חנינה מאת הרומאים. הם ידעו, כי ימותו מות נבלים, כאשר יכנעו תחת הרומאים, וחשבו, כי ייטב להם הרבה המות במלחמה. וכה נגזרה גזרה, כי יסופו הצדיקים עם הרשעים, והעיר תחרב עם המורדים יחדו.