מלחמת היהודים · פרק ה׳, ל״ט

ב. ככה גֹרשו הרומאים מן החומה השניה אחרי אשר לכדו אותה. ואנשי־המלחמה אשר בעיר לבשו גאוה וברום לבבם על החיל אשר עשו האמינו, כי לא יהינו עוד הרומאים לעלות על העיר, וגם אם יעלו עליהם למלחמה, לא יִנָּגפו הם (היהודים) לפניהם לעולם. האלהים התעה את רוח בינתם על כל תועבותיהם, ועל־כן טחו עיניהם מראות, כי חיל הרומאים הוא גדול לאין־ערך מההמון אשר גרשו מן העיר, וגם לא שמו לבם לרעב המתרגש עליהם. אמנם הם יכלו עוד לשׂבוע משֹׁד בני העיר ולשתות לרויה את דם יושבי ירושלים; אולם האנשים הטובים (אוהבי השלום) היו זה מכבר במצוק, ורבים גועו ממחסור־מזון. אך באבדן העם ראו המורדים רֶוַח והצלה לנפשם, בחשבם כי המשפט למצֹא ישועה (להשאר בחיים) הוא רק לשונאי השלום, אשר קבלו עליהם לחיות לרעת הרומאים, אולם ההמון הרב, אשר לא בחר בדרכי אלה, נחשב בעיניהם לנטל כבד, והם שמחו בראותם אותו פוחת והולך. אלה היו הליכותיהם עם היושבים בקֶרב העיר. וכאשר נסו הרומאים עוד הפעם לבוא בקרב העיר, הזדַינו המורדים וסוככו בבשרם על פרץ החומה ושלשה ימים נלחמו ביד חזקה ברומאים ולא נתנו להם לעבור, וביום הרביעי השתער עליהם טיטוס ביתר עֹז ולא יכלו לעמוד בפניו; הם נגפו במקום אשר היתה שם תבוסתם לראשונה ונמלטו משם. וטיטוס כבש עוד הפעם את החומה [השניה] וצוה מיד להרוס את כל חלקה ברוח הצפון, ועל המגדלים אשר בצלע החומה מנגב העמיד צופים וחשב מחשבות לעלות על החומה השלישית.