מלחמת היהודים · פרק ה׳, ל״ו

ג. וטיטוס העביר את צבאו אל המקום הנקרא, בשם ״מחנה האשורים״, אחרי כבשו את כל הככר עד נחל קדרון וקרב במטחוי קשת אל החומה השניה להשתער עליה במהרה. היהודים נפרדו לשני ראשים והגֵנו על החומה ביד חזקה. אנשי יוחנן נלחמו בהם מן הבירה (אנטוניה) ומאולם הצפון אשר להר־הבית ולפני מצבת המלך אלכסנדרוס, וחיל שמעון התיצב במבוא העיר על־יד מצבת יוחנן הגדול וסכך על החומה עד השער, אשר משם באו המים אל מגדל הִפּיקוס. כפעם בפעם הגיחו מן השערים והתראו פנים עם האויבים, וכאשר נהדפו אחור, הוסיפו להלחם אִתּם מעל החומה. אמנם בהתנגחם עם הרומאים כשלו לפניהם, כי לא ידעו את טכסיסי מלחמתם, אולם בהלחמם אִתּם מעל החומה היתה ידם על העליונה, הרומאים נאזרו בגבורה ובדעת הקרָב והיהודים התחזקו בעֹז נפשם, אשר גדל עוד מפני הפחד, וגם כֹּח סבלם עמד להם. כי היהודים קוו להנצל והרומאים להחיש את נצחונם. אלה ואלה לא עיפו ולא יגעו, וכל היום השתערו הרומאים על החומה, והקרבות על־יד שעריה נמשכו בלי־הרף, ולא נשארה צורת מלחמה אשר לא נִּסּוּ בה. ורק בקשׁי השבית הלילה את המלחמה, אשר החלה לאור השחר, אולם כל לילה היה ליל נדודים ללוחמים משני העברים וקשה היה להם מאור היום, כי היהודים יראו, פן תפול החומה בידי אויביהם והרומאים - פן ישתערו היהודים על מחנם. על־כן לא פרקו מעליהם את נשקם כל הלילה והיו נכונים למלחמה לעת עלות עמוּד השחר. והיהודים התחרו איש באחיו לחרף את נפשם, למען הפיק את רצון שרי צבאותיהם, וביותר היה כבוד שמעון ומוראו על פניהם, כי כל אחד מפקודיו נקשר בו בכל לב, עד אשר היה מוכן לשלוח יד בנפשו לעת יצוהו. והרומאים גם הם גברו חילים, כי ידעו אשר הנצחון ירֻשה להם ולא הסכינו להנגף לפני אויביהם. גם מלאכת המלחמה כל הימים ושנוני הקרב מבלי הרף וגאות גֹדל ממשלתם הוסיפו להם עָצמה, ויותר מאלה חִזק טיטוס את ידם, כי תמיד היו עיניו צופות את הכל בכל מקום. ונורא היה בעיני אנשי־הצבא להראות אותות מֹרך־לב במעמד הקיסר, ההולך אִתּם יחד בקרב, בדעתם, כי עֵד־ראיה למעשה הלוחם המשכיל הוא הפעם האיש, אשר ישלם לו כגמול ידיו, וגדול יהיה שכר האיש, אשר יכיר בו הקיסר, כי הוא גבור־חיל. על־כן התנדבו רבים להפליא גבורה נשגבה מכחותיהם. בימים ההם ערכו היהודים פעם מערכה בחיל רב לעֻמת הרומאים לפני החומה, ובעוד אשר נלחמו שתי המערכות ממרחק קפץ לָנְגִּינוּס, אחד מרוכבי הרומאים, על סוסו לתוך שורות היהודים והתנפל עליהם והפיצם והמית שנים מגבוריהם, את האחד הכה בפניו, כאשר התיצב לקראתו, ואחרי־כן שלף את חנית האיש הזה והכה את השני בצלעו, בהפנותו עֹרף לפניו, ואחרי־כן שב במרוצה מתוך מערכת האויבים אל אנשיו, מבלי אשר נפצע בבשרו. האיש הזה קנה לו שם בגבורים ורבים קנאו במעשה גבורתו והתאוו אף הם לעשות כמוהו. גם היהודים לא שמו לב לפגעיהם וכל מחשבותיהם היו רק להשחית באויביהם, וקל היה המות בעיניהם, אם נפלו חללים אחרי המיתם אחד משונאיהם. ובעיני טיטוס לא היה שלום אנשי־צבאו קל מהנצחון ולמעשה המעפיל להלחם בלי ישוב־הדעת קרא בשם שגעון. הוא חשב, כי הגבורה הנכונה קשורה בתבונת האדם הנזהר, כי לא יקרהו אסון, ועל־כן צוה לאנשיו להראות את אותות גבורתם מבלי לסַכּן את עצמם.