מלחמת היהודים · פרק ה׳, ל״ז

ד. טיטוס הקריב את מכונת־הרעש אל המגדל התיכון אשר לחומה הצפונית, ושם ישב במארב נוכל אחד מקרב היהודים ושמו קַסְטוֹר עם עשרה אנשים דומים לו במדותיהם, ויתר השומרים ברחו מפני רובי־הקשתות. זמן־מה רבצו קסטור וחבריו תחת חסות צנת המגדל, אך כאשר התנועע המגדל, קמו ועמדו תחתיהם, כל איש במקומו, וקסטור פרשׂ בידיו כמבקש רחמים וקרא בשם הקיסר וחִלה את פניו בקול תחנונים לחמול עליו ועל חבריו. בתם לבו האמין טיטוס לדברים האלה וחשב, כי החלו היהודים להנחם על מעשיהם, וצוה להפסיק את תנופת האיל וגם הזהיר את אנשיו מירות על המתחננים, ואל קסטור קרא לדבּר ככל אשר עם לבו. קסטור ענהו, כי הוא רוצה לרדת אליו בברית שלום, ועל הדבר הזה השיב טיטוס, כי מחשבתו הטובה מוצאה חן בעיניו, וגם ישמח מאד, אם יעשו כל היהודים כמעשהו, והוא נכון לתת את בריתו שלום לעיר ומעשרת האנשים אשד עם קסטור התחפשו חמשה כאִלו הסכימו עמו בעצתו ובקשו גם הם רחמים, והנשארים צעקו בקול, כי לא יהיו לעבדים לרומאים כל עוד יש לאֵל־ידם למות מות בני־חורין. זמן ממֻשך רבו אלה עם אלה, וכל העת שבתו הרומאים מרעש החומה. וקסטור שלח אל שמעון להודיעהו, כי יוכל להִוָּעץ במנוחה בדבר אשר עליו לעשות נגד השונאים ההורסים אל העיר, כי עוד זמן רב יעצור לסובב בכחש את מפַקד הרומאים. ובעוד הוא שולח את הצירים שם לו כסות־עינים, כאִלו הוא מדַבּר על לב האנשים המַמרים את קולו לכרות ברית, והם התחפשו כאלו אינם אובים לשמוע לו, והרימו את חרבותיהם השלופות מעל לצנת המגדל ושלחו אותן בשריונותיהם, כאלו הם שוחטים את עצמם. תמהון הכה את לב טיטוס והעומדים עליו למראה קשי־לב האנשים: הם לא יכלו לראות מלמטה את הדברים הנעשים לאשורם, ועל־כן התפלאו מאד לאֹמץ־רוח האנשים ונדו לשברם. בין כה וכה ירה אחד האנשים בקסטור בחטמו, והוא מהר להוציא את החץ ולהראותו לטיטוס והתאונן על העוֶל אשר נעשה לו. הקיסר התאנף ברובה החץ ושלח את יוסף הנמצא עמו יחד לתת את ימינו לקסטור. אך יוסף אמר, כי לא יוכל ללכת שמה, בדעתו, כי אין נכונה בפי המתחננים, וגם עצר בעד אוהביו, אשר מלאם רוחם לעלות אל קסטור. ואחד הבורחים אשר נפלו אל הרומאים, ושמו אַיְנֶיַּס, הודיע, כי הוא נכון לעשות את הדבר, וכאשר קרא אליו קסטור, כי יקח אחד הרומאים גם את צרור כספו, מהר אַיְנֶיַּס לעלות על המגדל ולפרוש את כנף בגדו. אולם קסטור הרים אבן ורמה בו, ואמנם לא פגע באיש הזה, כי נשמר לנפשו [ונטה הצדה], אולם פצע את אחד אנשי־הצבא, אשר נגש שמה. כראות הקיסר את המִרמה הזאת, הבין, אשר חמלתו על האויב תהיה לו למחִתּה, כי רק איש קשה־לב לא יפול על־נקלה בפח ערומים. הוא כעס על אשר נלכד בערמה וצוה לחַזּק את תנופת מכונות־הרעש. וכאשר רעש המגדל תחתיו, שלחו אותו אנשי קסטור באש, ומתוך האש קפצו אל אחת המנהרות אשר מתחתם ובזה התעו את הרומאים להשתומם עוד הפעם למעשה גבורתם, כי חשבו, אשר השליכו האנשים את עצמם אל תוך האש.