מלחמת היהודים · פרק ה׳, ל״ב

ד. כאשר כלתה מלאכת הסוללות, מדדו הבונים הרומאים את המרחק ביניהן ובין החומה בפתיל פשתים עם משקֹלת עופרת, אשר השליכו מראשי הסוללות מהם והלאה, כי לא מצאו להם עצה אחרת נגד המורים עליהם מראש החומה, ובראותם, כי מעתה יהיה לאל־יד מכונות־הרעש (הכרים, אילי הברזל) להשיג את חומות העיר, הגישו את כלי־המלחמה האלה. וטיטוס הקריב את מכונות־הקלע אל חומת העיר, למען אשר לא יכשילו היהודים העומדים למעלה את הכרים, וצוה לנגח את החומה. פתאם נשמע קול רעש גדול, כי חומת ירושלים נֻגחה בשלשה מקומות, ולקול הרעש צללו אזני יושבי העיר וצעקה גדולה היתה בחוצותיה, וחלחלה אחזה את המורדים אנשי־המלחמה בראותם, כי רעה נגד פני כֻלּם, ועל־כן גמרו בנפשם להתחַבּר יחדו ולעמוד על נפשם. האנשים, אשר היו עד־עתה כאויבים, קראו איש אל אחיו: ״הן כל מעשינו עד היום הזה היו כנפש שונאינו, וגם אם לא יתן האלהים עצת שלום בינינו לאֹרך ימים, עלינו לעזוב דרכי קנאת אחים ולצאת יד־אחת למלחמה על הרומאים״. ושמעון הודיע את האנשים אשר בהר־הבית, כי יתן להם לעלות לבטח על החומה, ויוחנן מִלא את ידי אנשיו לעשות את הדבר, אף כי לא האמין לדברי שמעון. ואנשי־המלחמה אשר בעיר שכחו את שנאתם ואת מריבתם והיו לבשר אחד ועלו על החומה והשליכו מעליה לפידי אש רבים על המכונות וירו מבלי הרף על מניעי הכרים. ומרי־הנפש אשר בהם הגיחו גדודים גדודים משערי העיר וקרעו את הצפוי הסוכך על מכונות־המלחמה והתנפלו על אנשי־הצבא העומדים תחתיו, ואף כי לא היו מלֻמדי מלחמה, התגברו עליהם בעזוז רוחם. אך טיטוס מִהר כפעם בפעם לעזרת אנשיו הנמצאים בצרה והעמיד לשני עברי המכונות את הרוכבים והרובים להבריח את היהודים עם לפידיהם, וגם השיב אחור את היהודים המורים מעל החומה. ואחרי זאת צוה לחַזק את עבודת הכרים, אולם חומת העיר לא הזדעזעה מהֹלם הכרים. רק האיל אשר ללגיון החמשה־עשר העתיק מעט פנת מגדל אחד, אך לחומה בעצמה לא קרה כל רע, כי לא נפגעה מיד יחד עם המגדל, אשר היה בולט הרבה ולא עצר להרעיש עמו על־נקלה את חלק החומה הסובבת.