מלחמת היהודים · פרק ה׳, ל״א

ג. ואנשי יוחנן האיצו בו לצאת בראשם למלחמה עם האויבים מחוץ לשערי העיר, אבל הוא שקט תחתיו, כי ירא את שמעון. לעֻמת־זאת לא חבק שמעון את ידיו, כי הוא היה קרוב יותר אל הצרים. הוא הציג על החומה את מכונות־הקלע, אשר גזלו היהודים לפנים מידי צסטיוס ומידי מצב אנטוניה, שנפל בידם, אולם בידי רֹב היהודים היו המכונות לבלי הועיל, כי לא נִסּוּ בהן. רק מתי־מספר למדו את הדבר מפי הבורחים (הרומאים), אשר נפלו אליהם, ואם גם לא היטיבו לירות מכלי־הקלע. לעֻמת־זאת המטירו על הרומאים אבנים וחצים וגם הגיחו אליהם בגדוד והתגרו אתם מלחמה מקרוב. ולאנשי המלאכה (הרומאים) היתה מקלעת הענפים הפרושה על מצודתם (משוכתם) למחסה, וכלי־הקלע עצרו בעד האויבים המגיחים אליהם. כי לכל הלגיונות היו כלי־קלע נפלאים, וביותר ללגיון העשירי נמצאו כלי־קלע מהירים ומזיקים מאד ובליסטראות גדולות, ולא לבד את הפורצים מן העיר הניסו המכונות האלה, כי־אם גם את העומדים על החומה, כי משקל האבנים אשר פלטו המכונות היה ככר, והן היו עפות במרחק שני ריסים ויותר, ולא רק הנפגעים על־ידן לא עצרו כח לשאת את כֹּבד נפילתם, כי־אם גם העומדים מאחוריהם. לראשונה נִסּוֹ היהודים להזהר מפני אבני־הבליסטראות, כי היו לבנות, ולא שאונן בלבד בִּשֵּׂר את בואן, כי־אם גם מרחוק נִכּרו בצבען הנוצץ. וצופים היו ליהודים, אשר עמדו בראשי המגדלים וגלו להט את הדבר מדי פעם כאשר פערה המכונה את פיה והאבן הגיחה ממנה, בקראם אליהם בלשון עמם: ״הבֵּן (בן הקלע) הולך!״ אז נפוצו היהודים, אשר אליהם כוננה אבן־הקלע, והשתוחחו לארץ, וכאשר נשמרו לנפשותיהם נפלה האבן ביניהם ולא נגעה בהם. ואחרי־כן התנַכּלו הרומאים להשחיר את האבנים השלוחות, ויען אשר לא נראו עוד האבנים מרחוק כבראשונה, הצליחו הרומאים בקלעם ובמכה אחת המיתו אנשים רבים. אולם היהודים לא שמו את לבם לפגעים הרעים ולא נתנו לרומאים לשפוך את הסוללה במנוחה, כי עמדו על נפשם בתחבולה ובאֹמץ־לב ועצרו בעד מעשי השונאים בלילה וביום.